לאחר הטבח בטקסס בחודש שעבר, כאשר היה בטיסה חזרה לארה"ב מביקורו באסיה, תהה הנשיא ג'ו ביידן מדוע דמוקרטיות ליברליות כמו בריטניה, קנדה ואוסטרליה מצליחות להשתלט על האלימות בנשק חם בעוד ארה"ב נכשלת בכך. "גם אצלם יש בעיות נפשיות. גם אצלם יש סכסוכים במשפחה. גם אצלם יש אנשים אבודים. אבל מעשי טבח כאלו אינם מתרחשים באותה תדירות כמו באמריקה. מדוע?", שאל בנאום לאומה.
קל להבין מדוע ביידן חשב על אוסטרליה – כותב בניו-יורק טיימס העיתונאי האוסטרלי אהרון טימס. לאחר קרב קשה עם בעלי נשק באיזורי הכפר ופעילים שמרנים, ובעקבות טבח בפורט ארתור בשנת 1996 בו נרצחו 35 בני אדם, אוסטרליה הפעילה חוק ובו צעדים נרחבים להגבלת הגישה לנשק. הוא אסר לחלוטין למכור כלי נשק אוטומטיים וחצי-אוטומטיים, החמיר את הדרישות לקבלת רשיונות לאחזקת נשק, דרש להוכיח שיש סיבה אמיתית לקבלתם וחייב את כל בעלי הנשק לעבור קורסים בבטיחות. הממשלה גם הודיעה על חנינה למחזיקי נשק בלתי חוקי; 650,000 כלי נשק נמסרו למשטרה והושמדו. מספר מקרי הרצח וההתאבדויות בנשק חם ירדו בצורה חדה.
כמו ארה"ב, אוסטרליה הוקמה בידי מתיישבים מאירופה ויש לה מיתוס של שטחי ספר בהם לנשק ולכיבוש יש תפקיד תרבותי חשוב. וכמו ארה"ב, אוסטרליה היא כיום פדרציה רב-אתנית, בה לתומכי אחזקת הנשק יש השפעה פוליטית רבה. אבל זהו רק חלק מן הסיפור, מדגיש טימס. הצלחתה של אוסטרליה היא במידה רבה תוצר של תזמון, מזל והחוקה המקומית. ההבדלים הבסיסיים בין אוסטרליה לארה"ב בתחום מדיניות הנשק עולים על נקודות הדמיון, ובחינת ההצלחה האוסטרלית מעצימה את גודל הבעיה שבפני ארה"ב.
לפני פורט ארתור שררה התנגדות עזה לרפורמה בנשק. שני מעשי טבח במלבורן בשנת 1987, בהם נרצחו 15 בני אדם, העלתה את הנושא על סדר היום. אבל הלובי של הנשק ומחוקקים במדינות כמו קווינזלנד וטזמניה מנעו רפורמה במישור הפדרלי; רישוי הנשק מצוי בידי המדינות, וזה היה חלק ניכר מהבעיה.
שבועות אחדים לאחר פורט ארתור נערכו בחירות, והשמרנים חזרו לשלטון לאחר 13 שנים. הניצחון המוחץ נתן לממשלה הנכנסת מנדט רב-עוצמה. ראש הממשלה החדש, ג'ון הווארד, ניצל את עומק ההלם מהטבח וקידם במהירות רפורמה אשר תואמה עם המדינות המרכיבות את אוסטרליה. לובי הנשק הגיב בהפגנות זועמות. אבל כמו בארה"ב, גם באוסטרליה שנות ה-1990 היו עידן פוליטי שפוי יותר, עם פחות קיטוב ויותר הסכמה בין-מפלגתית על ערכי היסוד של צדק והגינות ופחות אווירה תקשורתית רעילה.
הפוליטיקאים עדיין נזקקו לשכנוע ואומץ מול בוחריהם, והמאבק בנושא הנשק הזיק לזירה הפוליטית בטווח הארוך. אבל ניתן היה ליישם רפורמה, במיוחד הודות לנורמה של בין-מפלגתיות ולנכונותם של השמרנים, אשר פעלו למען עקרונות, להסתכן במחלוקת עם בוחריהם. באוסטרליה גם לא היו הבעיות המבניות והחוקתיות הקיימות בארה"ב: אין בה משהו כמו התיקון השני לחוקה, אין בה פיליבסטר בפרלמנט, במפורש אין בה זכות חוקתית לשאת נשק. הוויכוח הבסיסי באוסטרליה הוא על הוספת זכויות לחוקה, לא על גריעתן ממנה. יש לזה גם חסרונות, מעיר טימס, כגון העדר הגנה למבקשי מקלט וקיפוח מתמשך של בני אוסטרליה המקוריים.
למרות הירידה המתמשכת באלימות בנשק חם, צצו לאחרונה סימנים מדאיגים. בשנת 2020 היו באוסטרליה 3.8 מיליון כלי נשק, לעומת 3.2 מיליון ב-1996. לובי נשק שקט מוציא סכומים, ביחס למספר התושבים, דומים לאלו של לובי הנשק האמריקני (NRA) העוצמתי. ויש מעשי טבח מזוויעים, כמו 51 הנרצחים בעיירה קרייסטצ'רץ' בשנת 2019.
לפיכך, מסיק טימס, לא ניתן להשוות בקלות בין הניסיון האוסטרלי בפיקוח על הנשק לבין המצב בארה"ב. אבל אם אוסטרליה מהווה דוגמה כלשהי, הרי שיש ללמוד מן האומץ והעמידה על עקרונות שהפגינו השמרנים ומנהיגי האיזורים הכפריים, לעיתים תוך תשלום מחיר פוליטי-אישי כבד, כאשר יזמו את הרפורמה אל מול בוחריהם אוהבי הנשק. קשה לצפות להתנהגות כזאת מצד הרפובליקנים האמריקנים כיום.
