הפעם הקודמת בה נערך בג'ורג'יה מרוץ מכריע על מושב המדינה בסנאט הייתה ב-5 בינואר 2021, מה שאומר שהוא נעלם מהזיכרון בשל אירועי יום המחרת. אבל כל מה שאירע מאז החזיר איכשהו את ארה"ב למצב בו הייתה ערב ההסתערות על הקפיטול – והמרוץ המכריע הנוכחי הוכיח שוב מדוע המפלגה הרפובליקנית חייבת להתנתק מדונלד טראמפ. זו דעתו של ניו-יורק טיימס למחרת נצחונו של רפאל וורנוק הדמוקרטי על הרשל ווקר הרפובליקני, ניצחון שהעניק לדמוקרטים רוב של 51 מול 49.
בפעם הקודמת השפעתו של טראמפ הייתה ברורה. הוא הפך את התקופה שלפני ההצבעה בג'ורג'יה למצע לשקריו בנוגע לבחירות לנשיאות ודחף את המועמדים הרפובליקנים, קלי לופלר ודייוויד פרדיו, לתקוף את טוהר הבחירות במדינה בה ניסו לנצח. קרוב לוודאי שטענותיו לפיהן התוצאות מפוברקות הורידו את שיעור ההצבעה בקרב הרפובליקנים.
הפעם ההשפעה של הטראמפיזם הייתה קצת פחות ישירה, אך עדיין חשובה. הוא עודד בפומבי את ידידו הוותיק ווקר להתמודד וסייע לפנות את הדרך עבורו במפלגה. כך הוא הבטיח שהמועמד שלה באחת הבחירות החשובות ביותר השנה יהיה חסר מזל, חסר יכולת וחשוד מבחינה מוסרית. ואז הוא אילץ אותו להתמודד בסיבוב המכריע בצל הודעתו-שלו על ריצתו לנשיאות ובצל הסעודה בה אירח אנטישמיים ובצל קריאתו להשעות את החוקה כדי להשיבו לבית הלבן.
כל אלו סייעו להפוך את המרוץ בג'ורג'יה לסמל לדפוס הרחב יותר של בחירות 2022: בהשפעתו של טראמפ, עם המועמדים המועדפים על טראמפ, הרפובליקנים איבדו את האפשרות למהפך בסנאט ולאחר מכן אף איבדו מושב בו אחד. השאלה היא האם הדבר יגרום לשינוי ארוך טווח במפלגה. אם הבוחרים הרפובליקנים לא מאסו בטראמפ אחרי כל מה שעשה, למה שזה יקרה אחרי עוד הפסד נקודתי?
תשובה אחת, אומר הטיימס, היא שנאמניו האמיתיים אכן ידבקו בו והוא יזכה בתמיכה משמעותית בבחירות המקדימות. אך מי שאינם כאלה – אלו שלא תמכו בבחירות המקדימות ב-2016 ומי שמעניקים מדי פעם את היתרון למושל פלורידה, רון דה-סנטיס – יש שתי סיבות לחשוב שהמרוץ הנוכחי בג'ורג'יה אכן יהיה שונה מאשר קודמו.
|
|
|
|
|
ווקר וטראמפ ב-1984 [צילום: דייב פיקוף, AP]
|
|
הראשונה היא המשקל של התבוסות הרבות. כמו קבוצת ספורט מפתיעה, טראמפ יצר מאגר של אמון בזכות הצלחתו המדהימה ב-2016. אובדן השליטה בבית הנבחרים ב-2018 היה צפוי, כמקובל בבחירות האמצע. אובדן הנשיאות ב-2020 – היו מגיפה, מהומות, כללי בחירות שהשתנו והוא לא היה ממש רחוק מלנצח בחבר האלקטורים.
אבל הם התאכזבו שוב ב-2022, כאשר רבים מן הרפובליקנים ציפו להצלחה ניכרת – ויותר מכך: לראות כה רבים ממועמדיו של טראמפ נכשלים בעוד רפובליקנים אחרים מנצחים בקלות. הזיכרון של 2016 יתפוגג מתישהו ומלאי הביטחון יתרוקן. בנקודה מסוימת אפילו דמגוג צריך להציג נצחונות ממשיים כדי לשמר את הקואליציה שלו. בנקודה כלשהי – אולי היא טרם הגיעה, אבל היא קרובה – מנהיג שמפסיד יותר מדי מתחיל להיראות כמו לוזר.
הסיבה השנייה היא שהפעם יהיה די זמן להפנמת התבוסה והלקחים ממנה, בעוד שבפעם הקודמת מהלכיו השערורייתיים של טראמפ בג'ורג'יה נעלמו בעשן ההתפרעות בקפיטול. אומנם היה רגע קצר בו התנהגות האספסוף שלו החלישה אותו משמעותית, אך הרגע הזה חלף כאשר בכירי המפלגה הגיבו באזהרות בלבד (מיץ' מקונל) ובהתקפלות (קווין מק'ארתי). וכך עצם טבעו של 6 בינואר לא נחקק בעוצמה הראויה, כאשר תומכיו של טראמפ השתמשו בקיטוב העמוק כדי לטשטש את מהותו. קשה יותר למסגר בצורה שונה תבוסות בבחירות, למרות שהן פחות רציניות ופחות קיצוניות מאשר הסתערות אלימה על הקונגרס.
נרטיב הונאת הבחירות של טראמפ הצליח פעם אחת לזייף את הסיפור. אבל אם יהיה עליו להתמודד ב-2024 מול דה-סנטיס, הוא ימצא מולו יריב שאינו צריך למסגר מחדש תבוסות בתור נצחונות גזולים – כי דה-סנטיס ניצח בענק בעוד ווקר ודומיו הובסו. החוק הישן לפיו "אם אתה מסביר – אתה מפסיד", עשוי להיות נכון במיוחד במצב בו טראמפ צריך להסביר למצביעי הפריימריז מדוע הנצחונות שהבטיח הפכו לכל כך הרבה תבוסות.
|
|
עיתונאי, סופר וחוקר שואה. כתב משפטי באתר ביזפורטל. פרסם 20 ספרים ועשרות מאמרים על השואה.
| תאריך: |
08/12/22
|
|
|
עודכן: |
08/12/22
|
|
|