הממשל האמריקני מקבל החלטות גרועות ומסתיר אותן

כיצד יש להתייחס לעובדה שמסמכים מסווגים נמצאו בבתיהם של דונלד טראמפ, ג'ו ביידן ומייק פנס? הפרשן הבכיר פריד זכריה פותח את מאמרו בוושינגטון פוסט בציטוט נתון ממחקר שפורסם ב-2004: אז היו בנמצא 7.5 מיליארד עמודים של מסמכים אמריקניים מסווגים. בשנת 2012 מספרם עלה בשלושה מדי שנייה, דהיינו 95 מיליון באותה שנה בלבד; איש אינו יודע כמה יש כיום. ב-2019 היו 4 מיליון בעלי הרשאות להיחשף למסמכים אלו, שליש מהם – לסיווג "סודי ביותר".

השערורייה האמיתית, טוען זכריה, היא שסיווג המסמכים בארה"ב יצא מכלל שליטה ומהווה סכנה אמיתית לאיכותה של ממשלה דמוקרטית. אכן, חלק מהיחס השונה לטראמפ וביידן נובע מהטיה פוליטית, אך גם התנהגותו של טראמפ הייתה משמעותית: הוא סירב למסור את המסמכים והפר צווים. זו נקודה חשובה, אך היא אינה משנה את התמונה הכוללת. בהתחשב בטירוף של מערכת הסיווג, הפלא הוא שלא מסתובבים יותר מסמכים כאלה בבתים של יותר אישי ממשל.

בשנת 1998 התריע הסנאטור הבכיר דניאל מוינהאן מפני יצירת "תרבות של סודיות" בממשל האמריקני, שלדעתו מזיקה הן למדיניות החוץ והן לדמוקרטיה. לדבריו, חלק ניכר מן הטעויות הממשלתיות הגדולות ביותר נבעו מחוסר הרצון לחלוק מידע ולהציבו לביקורת חיצונית. קהילת המודיעין האמריקנית הוקמה בגדול כדי להעריך את הסכנה הסובייטית – וטעתה. בשנות ה-1950 היא טענה שבריה"מ מקדימה את ארה"ב בטכנולוגיית הטילים, ובשנות ה-1980 – שהכלכלה הסובייטית יציבה. לאחר מכן היא טעתה כאשר קבעה שסדאם חוסיין מנסה לפתח נשק להשמדה המונית.

מוינהאן טען, שהסודיות הפכה לכלי של שליטה וביורוקרטיה. אנשים בממשל רואים ידע כמקור של כוח, אינם רוצים לחלוק בו ופיתחו שיטות להגביל את תפוצתו. הם טייחו טעויות, מבוכות או הפרות חוק בכך שסיווגו את המסמכים. בשנת 1989 כתב ארווין גריסוולד, שהיה פרקליט המדינה בממשל ריצ'רד ניקסון, שפרסום "מסמכי הפנטגון" (שהוכיחו את התרמית שבבסיס מלחמת וייטנאם) לא סיכן בצורה כלשהו את הביטחון הלאומי. "מהר מאוד מתברר לכל מי שיש לו ניסיון סביר בחומר מסווג, שיש סיווג-יתר עצום ושהדאגה העיקרית של המסווגים איננה הביטחון הלאומי אלא מבוכה ממשלתית כזו או אחרת", הוסיף.

ממשלה דמוקרטית דורשת שקיפות, ממשיך זכריה. נטילת אחריות ופיקוח ציבורי אינם אפשריים כאשר האזרחים יודעים כה מעט על מעשיה של הממשלה וכאשר היא יכולה לחסום את הגישה למידע עליה. הבעיה הרבה הרבה יותר חמורה בעידן הדיגיטלי. ההיסטוריון הנודע טימותי נפתלי אמר לזכריה: "יש לנו כעת צונאמי של מסמכים מסווגים, שכולם מאוחסנים איפשהו בענן, אבל בארכיון הלאומי עדיין רק צוות קטנטן עוסק בהסרת הסיווג". להערכתו, יכולות לחלוף חמש שנים עד שבקשה להסרת הסיווג ממסמך בודד תגיע לגוף שאמור לטפל בה. ההיסטוריון מתיו קונלי מציין, שהממשל מוציא מדי שנה 18 מיליארד דולר על סיווג מסמכים ו-100 מיליון דולר על הסרת סיווג.

רוב הנשיאים מתחילים את כהונתם בהבטחה לחשוף את סודות הממשל. אבל כאשר הזמן חולף, הם מעדיפים מערכת נוחה המסתירה מהציבור את מעשיהם. זכריה מסיים: מה שיש לנו כעת הוא מארג סודיות צבאי-מודיעיני עצום ההולך וגדל – מתכון לתהליך קלוקל של קבלת החלטות ולממשלה המתחמקת מאחריות.