המחוזי: מאסר לצורכי הסגרה לא יוגבל בזמן

מר יניב חזיזה נאסר לפני 23 חודשים עקב הליך הסגרה, בסופו הוא עתיד להיות מועבר לקליפורניה ארה"ב בגין עבירות סמים שביצע שם, על-פי החשד. על השמתו במאסר הגיש מר חזיזה ערעור לבית המשפט העליון, שניהל בנדון שני דיונים וטרם הכריע.

באמצעות בא-כוחו, עורך הדין שרון נהרי, עתר מר חזיזה לבית המשפט המחוזי בירושלים בבקשה לשחררו ממאסר, שמוגדר על ידו כ"בלתי חוקי". לחילופין, הוא מבקש עיון מחודש בהחלטה על מאסרו.

לדברי העותר, יש לשחררו מהמאסר שכן חלות בעניינו הוראות סעיפים 61-62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו - 1996 המורות שנאשם עציר, שמשפטו לא הסתיים בהכרעת דין לאחר תשעה חודשי דיון - ישוחרר, אלא אם כן הורה בית המשפט העליון אחרת. מכיוון שעניין מאסרו של העותר לא הובא על-ידי הרשויות בפני בית המשפט העליון, הרי שבשל חלוף הזמן יש לשחררו. לחילופין הוא מבקש עיון מחודש בהחלטה על מאסרו.

המדינה כלל לא טרחה להופיע לדיון.

• המסגרת הנורמטיבית - לדברי השופט י' נועם, סעיף 1 לחוק המעצרים מחיל את חוק המעצרים על כל מעצר אדם, אלא אם חוק המעצרים עצמו קובע אחרת. לפיכך, על כל עציר חלות הוראות סעיפים 61-62 לחוק זה, הקובעות שנאשם שלא הוכרע דינו לאחר ששהה במעצר תשעה חודשים - ישוחרר, אלא אם כן הורה בית המשפט העליון אחרת. העותר נאסר על-פי הוראת סעיף 15 לחוק ההסגרה, הקובע, כי מי שהוכרז בר הסגרה, רשאי ביהמ"ש לצוות על החזקתו במאסר עד להסגרתו, ללא קצבת זמן.

• חוק המעצרים או חוק ההסגרה - מי גובר? - ישנה סתירה, לכאורה, בין סעיף 61 לחוק המעצרים המורה על שחרורו של עצור בחלוף תשעה חודשים, וזאת בהיעדר הכרעה שיפוטית בעניינו, לבין סעיף 15 לחוק ההסגרה, אשר מאפשר מעצרו של אדם בר-הסגרה למדינה אחרת לפרק זמן בלתי קצוב.

• חוק ספציפי גובר על חוק כללי - אומנם זוהי רק סתירה לכאורה, שכן חוק המעצרים עצמו קובע, שבאם החוק, שבגינו עצור אדם, מורה על הליך שונה מההליכים שעליהם מורה חוק המעצרים - תחול הוראת החוק שבגינו עצור האדם. בענייננו העותר אסור בשל חוק ההסגרה, והוראתו הספציפית, שאסיר בר הסגרה יוחזק במשמורת עד תום ההליכים גוברת. נמצא המאסר חוקי ובסמכות.

• האם קמו נסיבות ל'עיון חוזר' במעצר? - אם לא קמה עילה חדשה שלא נשמעה בדיון הקודם, אין עילה לדיון נוסף; זאת משום שהעותר לא העלה עילה מחודשת, למעט התארכות שהייתו במאסר, אשר אליבא דשופט נועם, אינה מהווה עילה לדיון נוסף אור לפסיקת בית המשפט העליון בבש"פ 4423/03 יצחק כהן נ' היועמ"ש בה נדחתה בקשה של אסיר ששהה במשמורת שמונה עשר חודשים.

• שיקולי מדיניות שיפוטית בקביעת משך המעצר לצורך הסגרה - בשיקולי מאסר של בר - הסגרה יש לנקוט, בהתחשב ביחסי החוץ של ישראל, משנה זהירות שמא ייווצר מצב של שיבוש הליכים, ולנהוג עם בר - ההסגרה בחומרה רבה מזו שיש לנהוג עם עבריין מקומי "רגיל", ומשכך אף לאפשר מאסר ממושך אם יש חשש להימלטות: "להסגיר את המבוקש ולאפשר הבאתו למשפט למדינה המבקשת - שיקול זה הוא שיקול מכריע במובן זה שלעיתים יהיה מקום לעצור מבוקש, גם אם על-פי דיני המעצר הכלליים היה מקום לשחררו..."

• סייגים להתמשכות מעצרו של המבקש - אף על-פי שגם אליבא דפסיקת בית המשפט העליון לא ניתן להשאיר אדם כלוא "בלי סוף", ולמרות שבמקרה דנן העותר כלוא זמן רב, מכל מקום, מדובר בזמן סביר בהתחשב במסוכנותו של העותר ובכך שעניינו נדון בבית המשפט העליון שכבר הודיע על מתן הכרעה בקרוב, ועל כן אין מקום לשחרור.

הבקשה נדחתה. האסיר ישאר במאסר

- בבית המשפט המחוזי בירושלים
- בפני השופט י' נועם
- בשם העותר: עו"ד שרון נהרי
- בשם המדינה: המחלקה הבינ"ל בפרקליטות המדינה