מנהל אתר הכרויות יפצה גולש שזהותו נגנבה

נתחיל בחידה קטנה - בנוסח "חידות החיות". חידות רבות על חיות מתחילות בשאלה "מהו ירוק/קופץ/מסתובב/עם נקודות אדומות/אוזניים שמוטות" וכדומה, והמשיב צריך לנקוב בשמה של חיה הנושאת את התכונות האלו. באנלוגיה צורנית מ'חידות החיות' אשאל 'מהו סוג ההליך המשפטי אשר בו נפסקו בבית המשפט לתביעות קטנות כ 400 שקלים, בית המשפט המחוזי שדרג את הפיצוי לכדי 2500 שקלים, ובית המשפט העליון העלה את שיעור הפיצוי לסך של כ - 5,000 שקלים?' המבין במשפטים יתהה 'איזו מן חיה משפטית זאת', שכן הבקיא בתורת הפסיקה יודע כי לא בנקל, הליך אשר ראשיתו בבית הדין לתביעות קטנות, יסתיים בבית המשפט העליון. המלומדים בהרגלי הפסיקה של השופטים יודעים כי "לא בנקל תתקבל בקשת רשות ערעור בגלגול שלישי" (או בשפה פשוטה של בני אדם ולא של משפטנים - לעיתים נדירות בלבד ידון בית המשפט העליון בערעור שהוגש על פסק דין של בית המשפט המחוזי אשר בתורו היווה ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום) - ולבטח לא כשההליך החל בבית הדין לתביעות קטנות.

לא בנקל יפשיל בית המשפט העליון את שרווליו, ומרבית בקשות רשות הערעור נדחות, שכן ממילא - למי שקרא את ספריה של נעמי לויצקי על המתרחש מאחורי הקלעים של בית המשפט העליון - בית המשפט העליון עמוס למדי, ולחלק משופטיו אין די שעות שינה.

אז כיצד הטריח את עצמו בית המשפט העליון בכדי לשדרג פיצוי פסוק בסך 2,500 ש"ח ל - 5,000 ש"ח, והאם כל הטרחה של הצדדים לא הייתה שווה יותר ממחצית משכורתו החודשית של פועל המשתכר קצת למעלה משכר המינימום?

מן הנתונים - פיצוי סמלי ורשות ערעור בגלגול שלישי, מסתמנת התשובה באשר ל'סוג החיה' אשר אנו דנים בה, זוהי חיית ה'סוגיה העקרונית'.

זהו מקרה שבו חרף ננסות הסכומים, העיקרון הוא שמצדיק את ההעפלה הסיזיפית במעלה הר-הערכאות.

ומעשה שהיה כך היה - כמו בסיפורו של קפקא - 'הגלגול', בו מתעורר גריגורי סמסא ומגלה כי הוא חרגול/ג'וק/מקק גדול ומכוער - כך גם בסיפורינו - דוביצקי, הוא סמסא, מתעורר בוקר אחד ומגלה כי הוא "חרגול" מסוג בזוי מאד, "פדופיל" אשר מציע לכל דיכפינה - באתר הכרויות לסטוצים - "להשתעשע עם קטינות" וכן "שירותי מין לנשים בחינם".

"שבית המשפט יאמר אמירה נחרצת כך שכבודו של אדם לא יהא למרמס"

בעוד שבסיפור הקפקאי גריגורי סמסא לא יכל לפנות למנהלי האתר, כי בפארג של ראשית המאה העשרים המציאות הקפקאית הייתה חסרת כתובת לתלונות, במציאות הוירטואלית, כאוטית ככל שתהא, יש כתובת לתלונות, והיא - מנהל האתר: ואכן, דוביצקי פונה למנהל האתר, מבקש את הסרת הפרסום המעליב, הפוגע והמשפיל, ומנהל האתר, אשר רגיל כי פלונים ואלמונים מתחזים בשם לקוחותיו, מסיר את הפרסום על אתר.

ועם זאת, כפי שאנדי וורהל הצביע על "15 דקות של תהילה" שזכאי להם כל אחד מאיתנו, מסתבר שישנם כאלו שזכו ל"15 דקות של גילול מדומה בזפת ונוצות", גם אם הזפת והנוצות היו וירטואליות. דוביצקי מגיש כנגד מנהל האתר תביעה בבית הדין לתביעות קטנות, ומבקש לפצותו על הנזק שנגרם לו מ"15 דקות ה"תהילה"", וזה מספק את הסחורה הפסיקתית, ומכביר מילים על חשיבות כבוד הבריות ועל אחריותו של מפעיל האתר, ועל הצורך בהישנות מקרים שכאלו, אך "אחר הדברים הללו", פוסק לתובע בסיפור שלנו לא יותר מ-4,00 ש"ח - מחירו של "שולחן נפתח עם ארבעה כסאות מתקפלים" במבצע סוף שבוע שמופיע בגזירונים של 'ידיעות אחרונות'. .

גיבור הסיפור שלנו, שאמנם, שלא כגיבור הסיפור של קפקא, השתחרר די מהר מן ה"גלגול", פונה לבית המשפט המחוזי בבקשה להעלות את שיעור הפיצוי על 15 דקות ה"תהילה". בית המשפט המחוזי - ממש כמו אחיו הפעוט - בית הדין לתביעות קטנות - משפע מילים אודות "חומרת הפרסום" בנדיבות האופיינית לבעלי חברה בבואם לחלק דיבידנד לבעלים, אך משית פיצוי באותה "נדיבות" האופיינית לבעלי חברה בבואם להעלות שכר לדרג הנמוך של העובדים - שיעור הפיצוי "משתדרג" לכדי 2,500 שקלים.

גיבור הסיפור שלנו, שאין לחשוד בו שבכסף עצמו הוא מעוניין, ממשיך, כמו דורותי וחבורתה אשר לא התעצלו והמשיכו לנסות ולהעפיל עד לקוסם מארץ עוץ עצמו, מעפיל אל בית המשפט העליון. זוהי משוכה קשה לעבור שכן מרבית בקשות רשות הערעור נדחות, תוך שבית המשפט מדקלם פסוק אשר מוכר לכל משפטן ואשר נאמר לראשונה במסכת "חניון חיפה נגד מצת אור" ולפיו "רק לעיתים נדירות תתערב ערכאת ערעור בגלגול שלישי בהחלטת הערכאות הקודמות". המפץ הנדיר מתרחש הפעם, והגיבור שלנו עבר משוכה שרבים אינם עוברים - רשות ערעור בגלגול שלישי, ואם הקורא מצפה שכפי שנעברה המשוכה, כך הפיצוי ירקיע שחקים, ממש כפי שבמפץ הגדול גרגר קוסמי קטן הפך ליקום ומלאו (לרבות כדור הארץ שבו אנו חיים), טעות בידו. כגודל הציפיות, כך קוטן הפיצוי, אולם אני מקדימה את המאוחר.

השופט רובינשטיין: להרתיע בעלי אתרים

השופט רובינשטיין מקבל את בקשת רשות הערעור שכן בכבודו של אדם עסקינן ולא יתכן כי הפיצוי יהא כה נמוך. כהרגלם של שופטים, הוא מניח על השולחן את השיקולים מן השיקולים השונים ומכביר בציטוט פסיקות קודמות, וכהרגלם של שופטים עם רקע דתי, גם את המקורות ההלכתיים אשר ראו ב'לשון הרע' את החמורה שבעבירות - השופט רובינשטיין קובע כי גם אם חוק איסור לשון הרע אינו חל פה שכן האתר אינו "אמצעי תקשורת" ובעלי האתר אינו "מפרסם"- ועל כן אך ורק חובת הזהירות מפקודת הנזיקין חלה פה, הרי שהפיצוי הסטטוטורי שקבע 'חוק איסור לשון הרע' צריך להוות אמת מידה לפיצוי שיש לפסוק - יש לזכור כי הפיצוי הסטטוטורי למקרים כגון דא הינו כ - 100,000 שקלים שכן עסקינן בלשון הרע אשר פורסמה בכוונה לפגוע. כדרכם של שופטים עליונים - אשר אוהבים "לאזן ערכים מתחרים זה מול זה" לארוחת הבוקר, כך גם השופט רובינשטיין - הוא מאזן בין הצורך להרתיע בעלי אתרי הכרויות מפרסומים כוזבים, לבין הצורך הכלכלי של בעלי אתרי הכרויות למתן אפשרות לגלישה ספונטנטית (שאחרת הגולשים ידירו רגליהם מן האתר ותסוכל תכליתו).

אלא כממש כמו מניה אשר הספקולנט נרגש לקראת עליתה, אך מתכרכם פרצופו אל נוכח ירידתה החדה (כפי שזו משתקפת על המסך הבורסאי), כך גם מנית הפיצוי שלנו בסיפור הזה יורדת חיש מהר - השופט רובינשטיין קובע כי היות ובעלי האתר אינו המפרסם, והיות והוא הסיר את הפרסום על אתר, יש להפחית את שיעור הפיצוי לסך של כ - 5,000 ש"ח.

הזהו פיצוי הולם? הגעת הדיון לבית המשפט העליון הינה בבחינת נס אדברסרי, שכן רק לעיתים רחוקות נעתר בית המשפט העליון לבקשות רשות ערעור, ולרוב הוא דוחה אותן, גם כשבסכומי עתק עסקינן וגם בעניינים אשר נדמים עקרוניים יותר. היות והסיכוי שמי שעבר את משוכת 'רשות הערעור בגלגול שלישי' יעבור גם את משוכת ה'דיון הנוסף', גבוה כמו הסיכוי שאבו טיר יהפוך אוהב ישראל, לא נדע אם זהו פיצוי מספק...