עם תום ימי הזיכרון

עוד מעט יינעל היום,

יהיה כמו הכל נשאר מאחורי הדלת. בחדר סגור, פותחים אותו פעם בשנה, מסדרים אותו, מאבקים, בודקים אם יד נעלמה לא הסתירה משהו, אם חלון שנשאר פתוח באקראי לא נתן לאות פורחת לא צפויה להיכנס ולהתווסף, שוהים יום, והולכים, והמפתחות נשארים תלויים שנה תמימה על וו שאינו נעקר עולמית.

אבל רק כאילו. לאמת, היום הזה גם אם הוא ננעל - הוא הולך לו בצל שיפולי כל הימים. נותן להם לימים להאיר על-פי לבם, לכאוב על-פי אורם, לחלום על-פי לילותיהם, לרצות, לקוות, להיוואש, לאהוב, להיאטם, לבנות, לטעת, לעקור, לדעת מה שמחריד, לחרוד מפני מה שיודעים, לשמוח, ליצור, להתעצב על זוטות, להתנסות בטעמה המריר של עקרות ונבילה, לטפח פרחי אביב, לאסוף נמיה של סתיו, לכתוב, למחוק, להשלות עצמך בבדותות ובכזבים, לנוס מפני האמת, להאמין, לכפור, והיום הזה גם אם הוא ננעל נמצא במה שעושה את כל הימים לימי חולין שאינם מודים כי הם מתקדשים, ואם הוא צל, הוא לא עובר, ואם הוא עובר הוא חוזר בטרם יעבור.

וכשהוא ננעל היום הזה, ויהיה כמו הכל נשאר מאחורי הדלת בחדר סגור - הוא לא עובר, ואם הוא עובר - הוא חוזר בטרם יעבור והוא פתוח הרבה יותר כשהוא סגור מאשר כאשר הוא נפתח יום אחד בשנה.

חיי שזה כך, וחיי שאתם יודעים.