ברחוב בו אתם לפתע חסרים

עיניים לחות. אני מודה. אותיות על המקלדת מתערפלות. משהו מאוד לא תקין קורה לנו. דומה עליי כי הרחוב הישראלי מתרוקן מן האנשים שהילכו בו מבעד למסך, בשחור לבן, בנעורים, בתעוזת נערים ונערות, בעברית עם רי'ש, בהגיה מדויקת, בדעתנות, בהומור, ברישול מתחת לחליפות וצווארונים מעומלנים, בהעמדת פנים כי אנחנו על הירקון מדברים מן הסיין, מספרים עצב, מספרים גבורה, מספרים רגעים שבנו עיר, שהפילו מטוסים, פרצופים מוכרים אהובים, מעוררי מחלוקת, מהם מרגיזים, מהם זורקים מילה שהופכת תרבות, לוחשים, מרימים קול, עושים את ישראל לזירה של אומנות וספורט וספרים ושירה ושירים וגם קיץ' והבלים, וכל מיני דברים שמאז 1968 היו שיחת היום.

איננו.

נסגר.

אי-אפשר להבין למה.

הבטתי בשידור מבט האחרון, לא מסיימים כך. לא נועלים כך. לא יוצאים כך בחיפזון, מי לרחוב, מי לא יודע לאן. לא מודיעים לאנשים האלה שעתיים לפני כי זהו. אין! לא תקין.

הייתי חלק קטן מן ההרפתקה הישראלית הנהדרת הזאת, הייתי בין הפרשנים בשידור המיתולוגי של "מהפך" בשבעים ושבע, שידרתי פינת "עמדה", רואיינתי, כפר הנוער שלי קרא באוזני המדינה את המגילה ושר שירים שהלחנתי והקליט נערים שחינכתי קוראים בנוסח בית אבא שלהם ובניגון עתיק את הכתוב, הייתי חבר הוועד המנהל, סגן יושב-ראש, כבר אז שותף לחלק מן המאבקים על אופיו של שידור ציבורי, ואני אומר לכל מי שקורא דבריי, לא כך נועלים, כי כאשר כך ננעלים ננעל לא רק השידור הציבורי אלא עוד ועוד ממה שאיננו רוצים להעלות על הדעת.

היו, אלוהים יודע כשלים, היו דברים שלא צריכים היו להיות, אבל היה כל כך הרבה יצירה אצילית בארץ חדשה של עמידה במבחן העיתונות הלוחמת, המעניקה נגישות לאוצרות, למידע, לשכיות חמדה של העולם כולו. לא כך צריכים היו האנשים והנשים שנתנו לנו את מבט להיעקר מ'מבט'. הישירו בהם מבט. זכרו את פניהם. עלבון. ואין בעולם מה שמעורר יותר עצבת מאשר עלבון שאין עליו משיבים.

אינני עורך דבריי. כמו שורבטו כך ייצאו להם אליכם. לו יכולתי הייתי כותב על המסך "תודה". איני יכול. אבל כאחד העם הזה כאחד מן הרבים המהלכים ברחוב בו אתם לפתע חסרים כל כך עובדי 'מבט' לדורותיהם, תודה.