מדוע המדינה חייבת לערער על שחרור אולמרט

המדינה חייבת לערער על ההחלטה לשחרר את אהוד אולמרט בתום ריצוי שני שלישים מתקופת עונשו. כדי להבין מדוע, יש לחזור לנקודת ההתחלה: למי מגיע שחרור בניכוי שליש ומדוע.

הרעיון מאחורי השליש הוא בראש ובראשונה לעודד התנהגות טובה ושיקום, ובנוסף לכך לפנות מקום בבתי הכלא העמוסים יתר על המידה - אך מבלי לסכן את שלום הציבור. לכן, קובע החוק שעל ועדת השחרורים לשקול שלושה מרכיבים: כיצד התנהג האסיר, האם שחרורו המוקדם יסכן את הציבור והאם שחרורו המוקדם לא יפגע באמון הציבור.

שאלת השיקום אינה קבועה בחוק, אלא נוצרה בפסיקה כנגזרת של סיכון הציבור. ההנחה המוצדקת היא, ששיקום מפחית את הסיכון העתידי, ולכן - העדרו מגדיל את הסיכון. אלא שהשיקום הוא תולדה של חרטה; מי שאינו מתחרט על פשעיו, ממילא לא יעלה על נתיב של שיקום. לכן נולדה הדרישה לחרטה - כנגזרת של נגזרת: העדר סיכון מחייב שיקום שמחייב חרטה.

לא תמיד הדרישה הזאת מוצדקת, במיוחד לנוכח העובדה שהיא סותרת את זכותו של כל אדם לטעון עד סוף ימיו לחפותו. זה מה שקרה בעניינו של משה קצב: שחרורו המוקדם התעכב משום שהמשיך לטעון שהוא חף מפשע. זו הייתה טעות רבתי. קצב ביצע עבירות מין בנשים שהיו תחת מרותו, ולכן הוא אינו מסוכן; שום אישה לא תהיה לעולם תחת מרותו. ומאחר שהוא אינו מסוכן, לא היה צריך שיקום; ומאחר שלא צריך שיקום, לא היה צריך חרטה.

בדיוק מהנימוק הזה סברתי (וכך גם כתבתי), עם תחילת מאסרו של אולמרט, שיהיה מקום לנכות שליש ממאסרו. הוא ביצע עבירות של נבחר ציבור, ומאחר שלא ייבחר שוב לעולם לשום תפקיד ציבורי - אין סכנה שיקבל שוחד או שיפר אמונים. אלא שבפברואר 2016 יצאתי מתוך הנחה שהתנהגותו בכלא תהיה למופת - וזה לא קרה.

יש להבין, שכשם שעבירות צווארון לבן שונות בתכלית מעבירות של פשיעה קשה, כך הפרות המשמעת של עבריינים אלו שונות בתכלית זו מזו. עבריין צווארון לבן אינו אונס, אינו רוצח, אינו שודד ואינו תוקף. גם בכלא הוא לא ירביץ לאסירים אחרים, לא יזרוק מגש אוכל על סוהר ולא ינסה לברוח. אולמרט הוא דוגמה מובהקת לכך: למעט מקרה אחד בו התחצף לסוהר - וזה באמת חסר חשיבות - עבירות המשמעת שלו היו חמורות במיוחד.

תחילה בא תרגיל עורכי הדין: אולמרט ועשרות מחבריו שהם בעלי רשיון עריכת דין הצהירו שהם מייצגים אותו וכך יכלו לבקר אותו - על חשבון שעות הביקור של אסירים אחרים. מעבר לכך שזו הייתה התנהגות מגעילה ואנוכית, היא הייתה כרוכה בהפרת נהלים מכוונת ובשקרים ביודעין. אחר כך בא סיפור החומר המסווג: אולמרט הוזהר במפורש מה מותר לו ומה אסור לו, והוא בחר להתעלם ולהשתמש בעורך דין כדי להבריח מסמכים מסווגים אל מחוץ לכלא. לצורך השחרור המוקדם, בכלל לא משנה האם זה היה פלילי; זו הייתה עבירת משמעת בוטה.

לאולמרט לא מגיע שחרור מוקדם משום שהתנהגותו מלמדת שהוא לא ראה את עצמו כפוף לנהלי השב"ס בכלל ולהוראות שניתנו לו בפרט. מבחינה זו, אין הבדל בינו לבין כל אסיר אחר שמסרב לעמוד למסדרים, שמשתולל בארוחות או שמרים יד על סוהר. כל עבריין וסוג העבירות שלו. מבחינה זו, שחרורו של אולמרט אינו עונה על התנאי השלישי: אמון הציבור. כאשר הציבור יראה שיש מי שיכול לעשות בכלא כאוות נפשו ובכל זאת לקבל הטבה השמורה רק למי שהתנהגותו היא ללא רבב, מסקנתו תהיה ברורה: יש כאלו שהחוק אינו חל עליהם.