מבלי להיות בוחן כליות ולב, ואפילו מבלי להתיימר להיות פסיכולוג-בגרוש, דומה שניתן לקבוע שאהוד אולמרט לא הפנים בצורה מלאה את המעבר מלשכת ראש הממשלה לתא הכלא. התנהלותו בשנה-פלוס בה הוא יושב באגף 10 בכלא מעשיהו, מלמדת שאולמרט עדיין סבור שהוא נעלה על אחרים, שיש לו זכויות יתר ושהוא יכול לקבוע לעצמו את הכללים.

זה התחיל בשרשרת הביקורים של "עורכי הדין" - חברים של אולמרט, שניצלו את רשיונותיהם כעורכי דין (למרות שחלקם כבר שנים לא לבשו גלימה) כדי לבקר אותו באיצטלה של "ייעוץ משפטי". הביקורים הללו באו על חשבונם של יתר אסירי הולילנד באותו אגף, משום שמבקריו של אולמרט והוא עצמו תפסו לשעות ארוכות את חדר הביקורים. כלומר: אולמרט מצא דרך לעקוף את הכללים ועשה זאת תוך התעלמות מוחלטת מעמיתיו, שלא יכלו לפגוש אפילו את בני משפחותיהם.

מה שיותר חמור הוא, שכל הפגישות הללו חייבו להגיש הצהרות כוזבות לשירות בתי הסוהר. הרי לא כל עורך דין יכול להתייצב בפתח כל כלא ולהכריז שהוא מייצג כל אסיר. גם עורך הדין וגם האסיר צריכים לחתום על הצהרה בדבר הקשר המשפטי ביניהם. כאשר אולמרט וחבורתו הגישו הצהרות כאלו, הם ידעו היטב שמדובר בשקר. התוצאה של ההתנהגות הבזויה הזאת הייתה שהשב"ס רצה להגביל את כל ביקורי עורכי הדין אצל כל האסירים, ונסוג חלקית לאחר שלשכת עורכי הדין עתרה לבג"ץ.

אחר כך באה התחצפות של אולמרט לסוהר, שעלתה לו בהגבלת ביקורים. אני מנחש, שאם זו הייתה הפעם הראשונה - הוא לא היה נענש מיד, במיוחד בעונש משמעותי שכזה. ואז בא הסיפור החמור ביותר: החזקת החומר המסווג בתאו ונסיונו להבריחו ממנו באמצעות עו"ד חנינא ברנדס. לפי הודעת השב"ס, אולמרט ידע היטב שהוא עושה מעשה אסור - ועשה אותו בכל זאת. גם כאן תרשו לי לשער, שזו לא הייתה הפעם הראשונה.

לצורך הדיון הנוכחי, נניח בצריך עיון - ליתר דיוק: בצריך עיון עמוק - את השאלה כיצד בכלל היו לו מסמכים מסווגים, שאת כולם אמור היה להחזיר למדינה עם סיום תפקידו. לכאורה, מדובר על עבירה ביטחונית חמורה. נזכיר רק, שאבי בניהו כמעט הועמד לדין על מעשה דומה, למרות שאצלו היה ברור שהמסמכים נותרו ברשותו בטעות. משום מה יש לי תחושה, שגם אם יתברר שאולמרט ביצע עבירה - הוא לא יועמד לדין. אבל כאמור, זה נושא אחר.

השאלה שאני מבקש להעלות כאן היא, האם כל האירועים הללו צריכים להשפיע על ההחלטה בבקשתו של אולמרט לנכות שליש ממאסרו. נדגיש כאן את מה שאמרנו שוב ושוב בעניינו של משה קצב: לא צריך לדרוש חרטה כתנאי ממי שטען וטוען לחפותו; למעשה מבקשים ממנו או לשקר עכשיו או להודות ששיקר לכל אורך הדרך. אולמרט - כמו קצב - אינו מסוכן: הוא לא יכול לחזור לתפקיד ציבורי, וממילא אינו יכול להפר אמונים ולקבל שוחד.

לכן, בעניינו של אולמרט אנחנו נשארים עם שתי שאלות שצריכה ועדת השחרורים לבחון: התנהגותו במהלך מאסרו וההשלכות הציבוריות של השחרור המוקדם. עורך דין פלילי בכיר, שאינו מאוהדיו של אולמרט, אומר שכל מעלליו אלו של אולמרט, אינם מצדיקים מיניה וביה למנוע ממנו שחרור מוקדם. כאשר מדברים על התנהגות שאינה ראויה לפרס, מתכוונים בדרך כלל לאלימות, סמים וכדומה - ומובן שזה אינו המקרה.

כאן צריך להיכנס לתמונה אותו שיקול חמקמק של "אמון הציבור". דומה, שאמון הציבור במערכת הענישה ובמיוחד בשוויוניות בה, ייפגע בצורה משמעותית אם מי שהתנהג בצורה כזו, יקבל הקלה הניתנת למי שהתנהגותם הייתה ללא רבב. אם נחזור לנאשם הולילנד האחרון ששוחרר, הלל צ'רני, נראה שלא נרשמה לו אפילו התקרית הקטנה ביותר. אין זה סביר והוגן, שאולמרט יקבל את אותה הטבה שניתנה למי שהתנהגותו הייתה מופתית.

הפתרון: לקצר את העונש - אבל לא בשליש. השליש הוא המירב וניתן לחרוג ממנו כלפי מטה. אתי אלון השתחררה הרבה אחרי שני השלישים. אפשר לקבוע שעונשו של אולמרט לא יקוצר בתשעה חודשים (פלוס הקלה מינהלית של חודש) אלא בשבעה, בשישה או בחמישה. אפשרות אחרת היא להטיל עליו יותר מגבלות בתקופה בה יהיה אסיר ברישיון - דהיינו עד מאי 2018: מעצר בית לילי, חובות התייצבות תכופות במשטרה וכדומה. מה שברור הוא. שחייבת לבוא תגובה על המעשים הללו - שאם לא כן, אולמרט ייצא מהכלא כאשר הוא משוכנע שאכן דינו שונה משל כל עבריין אחר. ולא היא.