אליעד שרגא מתנהג מזמן כאילו מערכת המשפט שייכת לו. הוא השתולל בבתי דין רבניים וחטף הוצאות אישיות, בבג"ץ לא הצליחו אפילו מרים נאור התקיפה ואליקים רובינשטיין נעים ההליכות להפסיק את שטף דיבורו ולגרום לו להתמקד במתן תשובות לשאלותיהם. אבל השבוע שבר הפרחח הג'ינג'י את כל השיאים, תוך שהוא גורם במישרין נזק למי שהתיימר לדבר בשמם: ילדים חולי סרטן.

שרגא ייצג חלק מן ההורים של מטופלי המחלקה ההמטו-אונקולוגית בהדסה בעתירה לבג"ץ. כבר העתירה הציגה את עזות המצח הרגילה שלו: הוא ביקש לא פחות מ-25 סעדים, כולל העמדתם לדין של יעקב ליצמן וזאב רוטשטיין. הסעד העיקרי המבוקש היה פתיחת מחלקה זהה בבית החולים שערי צדק. לי אישית היה ברור, שהגישור של רובינשטיין ייכשל, משום ששרגא לא יסכים לשום פשרה – וזה בדיוק מה שקרה.

כאשר חזרו הצדדים לבג"ץ הבהירו השופטים יורם דנציגר, עוזי פוגלמן ונעם סולברג שהם לא מתכוונים להיענות לבקשה בנוגע לפתיחת המחלקה. הם לא אמרו מדוע, אך נראה שהשופטים לא מצאו סיבה להתערבות יוצאת דופן בשיקול הדעת המקצועי של משרד הבריאות. ההצעה שלהם הייתה דומה לזו של רובינשטיין: שניים-שלושה רופאים מתפטרים יעברו לחצי שנה לשערי צדק והאחרים ייקלטו בבתי חולים ברחבי הארץ.

בג"ץ הוציא צו על תנאי ברוח זו, המדינה והדסה הסכימו – אבל לא הרופאים וההורים. שרגא התעקש לקבל את מבוקשו: מחלקה בשערי צדק. היה לו ברור שהוא הולך עם הראש בקיר, כפי שהעירו השופטים: "הצו על תנאי תחם את גדרה של המחלוקת שהובאה היום להכרעתנו, וברי לכל באי-כוחם המלומדים של הצדדים, שלא ניתן לחרוג מגדרו". אבל מאחר ששרגא לא הסכים שהצו על תנאי יהפוך לצו מוחלט, לא נשארה לבג"ץ ברירה והוא דחה את העתירה. בדיוק כמו שאדם שתובע 10,000 שקל ומסרב להצעת הפשרה של השופט לקבל 1,000 שקל – יפסיד הכל.

הבנתם מה עשה הפרחח, שמתיימר להטיף לאיכות שלטון ולהיות מומחה לעתירות ומשפט חוקתי ומינהלי? הוא הותיר את הילדים חולי הסרטן בלי פתרון זמין. הוא רצה הכל, ידע שלא יוכל לקבל אותו – ו"השיג" ללקוחותיו אפס מאופס. המילה "פרחחות" קטנה מלתאר את ההתנהגות הזאת. אתם מוזמנים למצוא את התיאור שייראה לכם.

זה שאורן חזן ממיט בושה על הכנסת – כולנו יודעים. זה שהוא בייש את המדינה כולה מול נשיא ארה"ב והתקשורת העולמית – כולנו ראינו. אבל השבוע התברר לנו, שהפרחח הגדול ביותר בתולדות בית המחוקקים שלנו הוא סכנה לחיי אדם – פשוטו כמשמעו.

חזן נתפס דוהר במהירות של 142 קמ"ש בכביש 90. הוא הועמד לדין והורשע – הרשעתו העשירית בכלל והחמישית במהירות מופרזת בפרט. כלומר: יש לנו עסק עם שור מועד, ואלו כמובן רק הפעמים בהן הוא נתפס והועמד לדין; מי יודע כמה פעמים לא נתפס וכמה פעמים יצא בלי תיק פלילי. מכל מקום, בית המשפט המחוזי בבאר שבע החמיר (איכשהו) בעונשו, וזה מה שהיה לעבריין הסדרתי לומר:

"שוב ניצחנו. הפרקליטות ביקשה להטיל עונש כבד של פסילה בפועל. בית המשפט ביקר את הפרקליטות ודחה את הערעור. לציבור בישראל אין אמון במערכות. הגיעו הזמן שינקו את כל חורשי הרעה בפרקליטות. במקרה הזה בית המשפט נצמד לעקרונות הצדק, השופט דחה את הערעור. מדובר ברדיפה. פעם אחר פעם רואים את ההתנכלות. את הדוגמה האישית הראיתי כשהסכמתי לקבל על עצמי את הפסילה המינהלית בשביל הציבור. חלקים מהפרקליטות צריכים להיות מאחורי סורג ובריח. אני פונה למפכ"ל וליועץ המשפטי: תעשו בדק בית".

ווינסטון צ'רצ'יל אמר על רמזי מקדונלד, שהוא שיאן בהכנסת כמה שיותר מילים לכמה שפחות רעיונות. חזן – שאני מסופק אם בכלל שמע על מקדונלד (לא, מר חזן, זה לא קשור להמבורגרים) – מצליח לדחוס כמה שיותר חוצפה, עזות מצח ושקרים לכמה שפחות מילים. נכון, זה מחיר הדמוקרטיה; אבל לא מגיעה לנו כבר הנחת כמות?

כבר יצא לי לעסוק בעו"ד דוד גולן, המתאר את עצמו כמי ש"הקו המנחה את עבודתו עם הלקוח ועם המערכת המשפטית הינו יושר, אמינות, ניסיון עשיר, ייחודיות ומקצועיות". זה לא בדיוק מסתדר עם ערעורי הסרק שהוא מגיש בצרורות לבית המשפט העליון, תוך שהוא גובה מלקוחותיו כספים תמורת הליך שיש לו 99% סיכוי להיכשל. וזה עוד פחות מסתדר עם ההתנהגות הפרחחית שלו כלפי עו"ד עדן שיפוני, שהעזה להיכנס להריון זמן קצר לאחר שהחלה להתמחות אצלו.

בית הדין לעבודה קבע, כי גולן ומשרדו התנכלו לשיפוני בשל הריונה, תוך הפרה בוטה של החוק. עורך דינו של גולן – פרחח אחר, אברהם ילין – העז לטעון בכתב שמדובר בהריון שכל מטרתו למנוע את פיטוריה של שיפוני. בתו של גולן, עו"ד רינת גולן, הוכיחה שירשה את מיטב הגנים של אביה, כאשר הציעה לשיפוני – תחזיקו חזק – להפיל את העובר.

בחיי שאני לא מצליח להבין איך טיפוסים כאלו נכנסים למקצוע עריכת הדין ואיך הם שורדים בו. במקרה הזה, מדובר לא רק בהתנהגות מבישה ומבחילה, אלא גם בטמטום: גולן והסובבים אותו לא הבינו ששיפוני תלך לבית הדין והכל יתגלה? אבל בעצם, שחצנות הולכת טוב מאוד עם פרחחות – וזו התוצאה.

השבועות שלפני פתיחת עונת הכדורגל הבאה הם הזמן המתאים לדון בפתרונות הדרושים אל מול פרחחי הגזענות והאלימות המופיעים במגרשים שונים ובמיוחד בין אוהדי בית"ר ירושלים. אני לא מדבר על ארגון הפשיעה לה-פמיליה; בו מטפלים בתי המשפט. אני מדבר על כאלו ש"רק" קוראים קריאות גזעניות, ש"רק" מונעים החתמת שחקן ערבי, ש"רק" נוהמים כקופים כאשר שחקן שחום עור נוגע בכדור, ש"רק" מרביצים לאוהדי הקבוצות היריבות.

הבעיה ברורה: כיצד להעניש את האשמים המועטים יחסית בלי לפגוע ברוב שאינו מתנהג בצורה שכזאת. צריך להגיד בפה מלא את האמת: אין דרך כזאת. כל עוד לא ייתפסו אותם חוליגנים אחד-אחד ויורחקו לצמיתות מן המגרשים, האפשרות היחידה היא להעניש את כולם. בדיוק כמו שכולנו נתונים לביקורות מס בגלל המיעוט שמעלים, ושכל נהג עלול להידרש לבדיקת ינשוף בגלל המיעוט שנוהג בשכרות.

בתחום הכדורגל, הענישה הקולקטיבית היא גם הדרך האפקטיבית. הכלל צריך להיות ברור: קריאות גזעניות או אלימות ביציעים יביאו מיידית להפסקת המשחק ולהפסד טכני של הקבוצה שאוהדיה אשמים. אם האשם יהיה של שני הצדדים – תוצאת המשחק תהיה 0:0 בלי נקודות. הדרך הזו תוביל לכך שהקבוצות יעשו את המירב כדי ללכוד את האשמים, ושהרוב שבא לראות את המשחק יסייע למשטרה לאתר את המיעוט הפרחחי.

ראש עיריית קריית גת, אבירם דהרי, הוא כנראה הפרחח הגדול ביותר בשלטון המקומי – שיש בו לא מעט שריפים, ראיסים ושאר טיפוסים צבעוניים. דהרי מאוד לא אוהב ביקורת, ויש לו שיטה: הגשה סדרתית של תביעות השתקה נגד מי שלשיטתו משמיצים אותו, בעיקר עיתונאים במקומונים. הוא מתחיל בבית משפט השלום או בבית המשפט לתביעות קטנות, ומוכן לגרור אותם עד לבית המשפט העליון – ומפסיד.

הנה מה שאמר עליו רק לפני חודשיים השופט אליקים רובינשטיין, אולי האדם הסבלן ביותר שכיהן בשנים האחרונות בעליון: דהרי "מעסיק את הערכאות השונות לא אחת, בהגשת תביעות בגין לשון הרע אם נגד עיתונאים - לרוב - ואם נגד אחרים. לא ייפלא אפוא כי בית המשפט לתביעות קטנות סבר שהמבקש עושה שימוש לרעה בהליכי משפט - במקרה דנא משום משהגיש לא פחות משלוש תביעות בגין אותה כתבה מושא הבקשה דנא, דבר המדבר בעדו במובהק". הוא מתח ביקורת על הלשון הבוטה של דהרי וסיים: "יש לבחור זירת מאבק נכונה. צר כי המבקש, משרת ציבור ואיש ציבור ותיק, מנהל מלחמות גם כשאין להן ביסוס מספיק, ובמיוחד בדרכים מעין אלה שננקטו. יתן המבקש אל ליבו את אלה במבט לעתיד".

חצי שנה קודם אמר עליו השופט צבי זילברטל: "לא ניתן להתעלם מהלשון המשתלחת והבוטה של הבקשה, הן כלפי המשיבים והן כלפי בית המשפט המחוזי הנכבד. דבר זה אינו ראוי, גם אם מדובר לכאורה במהלך רטורי בעיקרו שמטרתו הייתה להמחיש את עמדת המבקש. ניתן להבין לליבו של המבקש ולתחושותיו נוכח הפרסומים ופסקי הדין שניתנו בעניינו, אך גם לרקע זה יש לצפות שכל אדם, קל וחומר נבחר ציבור הממלא תפקיד בכיר, יתנסח במתינות הראויה להליך משפטי, ובכלל. חומרה מיוחדת נודעת לדבר, לאחר שאף בית המשפט המחוזי העיר לעניין ניסוחיו המבישים והפוגעניים של המבקש, עד כי מצא לנכון למחוק חלקים מבקשת רשות הערעור שהגיש".

כל זה כמובן לא עוצר את דהרי. השבוע מחק שופט השלום הבאר-שבעי ג'ורג' אמוראי קובלנה פלילית פרטית שהגיש דהרי נגד שני תושבים בעירו שהעזו למתוח עליו ביקורת, אבל תהיו בטוחים שהוא לא יעצור כאן. זוהי השתוללות של נבחר ציבור שאיש אינו מסוגל לבלום, והדבר הכי מדהים הוא שתושבי עירו בוחרים בו ברציפות מאז 2003. אולי בפעם הבאה הם יבינו עם איזה פרחח דיקטטורי וסותם פיות יש להם עסק.

בעצם, המילה "פרחחים" לא לגמרי מתאימה כאן. אברהם אבן-שושן אומר שמדובר ב"כינוי מקובל לצעיר ריקן וקל דעת". החרדים עליהם אני מדבר פועלים ממש לא בקלות דעת, אלא בכוונת מכוון: אלו המשמיצים את המתגייסים לצה"ל ופוגעים בהם פיזית.

מי שמדבר על "שמד" ו"עמלק", יודע בדיוק כיצד יתקבלו הדברים. מי שכותב ש"לבן ביקש לעקור את הכל", יודע היטב מה המשמעות. מי שצועק "נשים בציון עינו" יוצר במזיד אסוציאציות של אונס וחורבן. מי שיוצא נגד "סוחרי הנשמות" יוצר דה-לגיטיציה ודה-הומניזציה מכוונות. ועוד כהנה וכהנה ביטויי גנאי, הקשים ביותר שניתן למצוא בלכסיקון החרדי. לביטויים הללו יש רק משמעות אחת: הם קוראים לצאת פיזית נגד המגייסים והמתגייסים, עד כדי רצח שלהם. חד וחלק. כי את עמלק מצווה להשמיד, ולבן הוא רשע מרושע, ועל שמד יש למסור את הנפש, ושמעון ולוי רצחו את מי שאנס את דינה.

המשטרה והפרקליטות פועלות ביד קשה נגד מי שפוגעים בחיילים חרדים, וטוב שהן עושות זאת. אבל חייבים לגדוע את ראש הנחש: להגיע אל המסיתים ולשלוח אותם למאסר. להגיע אל בתי הדפוס ולסגור אותם. והכי חשוב: לתפוס את הרבנים שעומדים מאחורי האמירות וההתקפות, ולכלוא אותם לכמה שיותר זמן. במצב הנוכחי, רצח הוא רק עניין של זמן – וידיהם של אותם רבנים הן שישפכו את הדם.