לבעיית המכ"שים

הרב דב שטיין, ידידי, הזכיר לי, שפעם חוסר המשמעת בצה"ל היה כל כך גדול, עד שבמקררי היחידות ובמטבחיהן היו מאכלות אסורים וטריפות. כשהייתי חייל, הססמה הייתה, שמפקד טוב דואג, שמשגיח הכשרות (מכ"ש) יהיה בביתו ביום שישי...

וכך כתב לי הרב שטיין (בעריכתי הקלה): "קראתי את דבריך בעניין הצבא. טעות בידך: זה לא חדש. כבר לפני שישים שנה, בהיותי בצבא תחילה כחייל וכמ"כ בגולני, נתקלתי בזלזול מתמשך באינטרסים הדתיים של חיילים שומרי תורה. בעקבות הקפדתי על ענייני השבת בגולני בדרישה שלא ייערך אימון ימי בשבת, סולקתי מגדוד 13 לרבנות הצבאית. חזרתי לגולני לתפקד כקצין הדת החטיבתי. המדובר בכאלפיים חיילים (אז לא היה תקן לרב חטיבתי). המציאות הייתה עגומה.

כשלושים-חמישים אחוזים מתקני המכ"שים לא היו מאוישים... גם לו אוישו כל התקנים, לא ניתן היה להשגיח על הכשרות בעת תפיסת קו... התייצבתי בפני [אלוף] הרב שלמה גורן המנוח, והצגתי לו את המצב. 'עשה מה שאתה יכול...', אמר לי. יתרה מזאת הפקודות קבעו, שניתן להפעיל את המכ"ש כעובד מטבח כאשר אינו משגיח על הכשרות. מובן מאליו שאם הוא מקלף בפינה תפוחי-אדמה, אינו יכול להשגיח כראוי. המפקדים לא כיבדו את זכותו למלא תפקידו כיאות. זו הסיבה גם כן, שחיילים אינם רוצים להיות מכ"שים...

הבעיה אינה מתחילה בכשרות. שבתות ומועדי ישראל אינם מכובדים על-ידי המפקדים כראוי. המרכזיות, המאוישות לא פעם בחיילים דתיים, נדרשות להעביר בשבת שיחות..., ואין בידי [החיילים] כלי להבטיח, שהם מופעלים כדין - דהיינו לשעת חרום. הרבנות מנוטרלת מבדיקת הנושא; הצבא אינו רוצה להעמיד קצינים לדין בנושאים הללו, ואינו מעוניין לחקור מקרים כאלה. לרבנות הצבאית אין מעמד בעניינים האלה. כלומר, חייל אינו יכול על-פי הפקודות לפנות בתלונה לרבנות הצבאית על חילול שבת. עליו לפנות למפקדו, ולרבנות אין מושג מפנייה זו ואינה מקבלת מידע האם הנילון נשפט ומה היה עונשו. אין על כך סטטיסטיקות.

בהיותי אזרח, פנה אלי מכ"ש מבסיס בדרום (שמו זכור לי - ונגרוב), ושאל, 'מה ניתן לעשות?' אמרתי לו, שים פתק בבית-הכנסת, שאינך יכול להיות אחראי כלפי החיילים על הכשרות. הוא עשה כעצתי, ומיד הוכנס למעצר! הצעתי לו לכתוב קבילה על מצב הכשרות למפקדו, ולהמשיך... לדרג גבוה יותר. תוך שלושה ימים הגיע לרמטכ"ל (משום שכל שרשרת הפיקוד זלזלה בקבילתו). ומה היה הפתרון? שרשרת הפיקוד הייתה אמורה לעמוד לדין על אי-התייחסותה לקבילתו. בפועל, העבירו אותו לתל נוף... דהיינו אותו סוג פתרון, שננקט כלפיי. גם לא פיצו אותו על מעצר-שווא.

לא זו אף זו. השגחת המכ"ש חסרת-ערך אם אין מאחוריה ענישה בעלת משקל (בהלכה - הפסד מקום עבודה נחשב להרתעה), אבל בצבא ההרתעה מינורית; ולכן אינה עומדת בתקני כשרות. לכן, המטבחים בצה"ל אינם בחזקת כשרות. בכשרות עוד יש מי שממונה על מימושה. לא כך בענייני שבתות. לכן, לחייל המקבל פקודה לחלל שבת, אין כלי לדעת האם הופעל כדין או לא. בעצם, בהעדר השגחה על ענייני השבת דינה כדין מטבח לא-מושגח.

יתרה מזאת, בסיום מלחמת יום הכיפורים הייתי במילואים קצין תורן. חייל הלך לישון במקום לשמור. תלונה שהגשתי לא טופלה - זה מצב המשמעת בצבא. כך, גם כשבסוף אימון במילואים נתקלתי בהטרפת המטבח - טיגון גבינה צהובה בסיר בשרי. תלונה בעניין לא נידונה באשר החיילים שוחררו.

נראה לי גם שהצבא אינו מעוניין להקצות כוחות ל[השגחת] כשרות כיוון שצריך להקצות לכך חיילים דתיים ועל אלה הצבא לא ממהר לוותר באשר הם חיילים מסורים... המסקנה - חיילים, המעוניינים לשמור תורה ומצוות בצבא, יכולים לעשות זאת רק בגדוד 'נצח יהודה'. הרב הראשי לצה"ל מנוטרל, ויודע יפה שאם ידרוש יותר מדי יעוף מהצבא. לכן, מנסיוני, גם אינו עונה לפניות המגיעות לידיו.

יש הילה להצלחות הגדולות של הרב גורן המנוח. והקהל חושב שזה תלוי ברב הראשי לצה"ל; והדוגמה - הרב גורן. ובכן, זה לא בדיוק כך. לרב גורן היה גב של בן-גוריון, שרצה הבטיח צבא אחיד; ולכן, תמך בדרישותיו. אף קצין בצבא לא היה מעז להתנגש עם בן-גוריון".

שמעו בהתלהבות

פרופ׳ אלישע האס, ידידי, כתב לי בעקבות הדברים, שכתבתי על קידומו של תא"ל עופר וינטר: "[אל"ם מיל'] משה פלד, איש בית-השיטה, היה נהג של מוביל טנקים במבצע 'צוק איתן', והזדמן לחטיבת גבעתי בעת שהמח"ט [וינטר] הקריא את פקודת היום. הוא סיפר לי, שמימיו לא ראה התלהבות והזדהות של חיילים סביב מפקד כפי שהיה באותו המעמד, שהיה לצנינים בעיני שני רמטכ'לים כושלים".

באותו העניין הוסיף פרופ' האס, "סא"ל שלום אייזנר הוכיח אומץ-לב ומסירות במלחמת לבנון השנייה [רא"ל בני], גנץ הדיחו מהצבא בגלל שטות, והשאיר את צה"ל יתום מעוד מפקד לוחמני, מסור ואידיאליסטי".

ביזה את הלוחמים

"ריקוד מושחת", כינה ד"ר חיים משגב את הברית בין אהוד ברק לסתיו שפיר, לעיסאווי פריג', לניצן הורוביץ ולערבים, הנקראת, "המחנה הדמוקרטי". ג׳ורג׳ אורוול נהנה מאוד בקברו מהיצירתיות בשיחדש, שנוצר אצלנו.

ברק, הידוע בחמקמקותו, מתפאר בעברו הצבאי. חלקו (בסיירת מטכ"ל) מוסתר, ואין לציבור יכולת לבודקו (אלא אם יקרא את הסדרה על ברק, שפרסם ד"ר אורי מילשטיין באתר הזה; ושום מוציא לאור בארץ לא היה מוכן לפרסמה כספר). הקריירה הצבאית של ברק ידועה, וקשה להתפעל ממנה, למרות צל"שיו, בשריון לא עשה חיל, וקוּדם למפקד אוגדה ולאלוף בשל שיקולים פוליטיים ולא בשל הצטיינותו. "אמרו לנו שברק גאון", אמר פעם בכיר בשריון, "ולא ראינו זאת אצלנו ...".

אומץ-לב לא חסר לברק, אבל לא בזה נבחן מפקד צבאי. יושר להודות בכישלונותיו ובטעויותיו מעולם לא היה לברק, שנודע כאיש הטפלון, שהצליח להתנער מכל דבר שנדבק אליו. עיינו בערכים סולטן יעקוב וצאלים ב׳. הוא טפלון גם כיוון שמשטרתנו חקרה ברשלנות ובחוסר-מרץ את עניין העמותות, שהריצוהו לראשות הממשלה, ואת העניינים האחרונים (מענק מקרן וקסנר וקשריו עם הפדופיל ג׳פרי אפשטיין). מרוב אומץ, בחר ברק לשתוק עם פרקליטו (יצחק הרצוג) בחקירת העמותות.

כהונתו כרמטכ"ל לא תיזכר לטובה. הבטיח לנו "צבא קטן וחכם", והשאיר ליורשו דבר נורא. כראש ממשלה, חתום ברק על בריחת האמוק של צבאנו מדרום לבנון - טיפשות צבאית נוראה ואווילות מדינית חמורה. ונזכיר, שהיה ראש ממשלה כושל במיוחד, שכמעט העביר ליאסר עראפת את כל נכסינו הקרקעיים והרוחניים תמורת לא-כלום. בנוסף, הביא את מפלגת העבודה, שעמד בראשה, אל עברי פי-פחת.

עכשיו הגזים ברק שוב, כדרכו, וכדי להשביע את רצון ח"כ ערבי במרצ, התנצל שוב על אירועי ספטמבר 2000, שבהם נהרגו שנים-עשר מתפרעים ערביים, שניסו לעשות פוגרום ביהודים, שנעצרו בחסימות הכבישים בידי ערבים. התקשורת והערבים, דאגו שלא יוזכר, שז׳אן בכור, יהודי, שנהג ברכבו ליד הכפר ג׳סר א-זרקא, נרצח באבן, שהשליכו עליו מתפרעים ערביים (משטרתנו הנפלאה, כמובן, לא מצאה את רוצחיו). ועדת אור, שחקרה את תגובת המשטרה להתפרעויות, התעלמה מרצח בכור ומניסיונות הרצח של ההמון הערבי המוסת.

ח"כ אבי דיכטר, אז ראש השב"כ, שהיה לוחם בסיירת מטכ"ל, הגיב בתדהמה על חוצפת ברק. ראוי למסגר את דברי דיכטר, ולהכניסם לתוכנית הלימודים באזרחות. לכן, הבאתי את דבריו במלואם: "מה, לעזאזל, עומד לנגד עיניו של אהוד ברק כשהוא מתנצל בפני ח"כ עיסאווי פריג'? כראש השב"כ באותה אינתיפאדה ארורה, אני אומר לך, אהוד ברק, ולכם, אזרחי ישראל: לולא נחישותם וגבורתם של הלוחמים, מאות ישראלים היו נרצחים על הכבישים!

באוקטובר 2000 הייתי ראש השב"כ, כאשר נתקלנו בתופעת 'הפזעה' בקרב ערבים ישראלים. במקום להשתמש במלה המכובסת, 'מיון' של האנשים ברכבים, שנעצרו בידי ההמון על כביש ואדי עארה, צריך לומר את האמת: זו הייתה ממש 'סלקציה', שבה מרגע שזיהו את נוסעי הרכב כיהודים, הם היו בסכנת מוות. יעידו על כך אנשי תקשורת, שהוצאו מתוך לוע הארי, נכון יותר מתוך לועם של הכלבים, שאיימו לפגוע בהם. אלמלא לוחמי המשטרה, שסיכנו חייהם כדי לחלצם מהתופת האנושית, גורלם היה נחרץ, והם היו נשרפים חיים עם מכוניותיהם שהוצתו.

לוחמיו של אהוד ברק, ניצב אליק רון, מפקד המחוז הצפוני של המשטרה, ובנצי סאו, לימים ממלא-מקום מפכ"ל המשטרה, וגיבורים רבים נוספים בלמו את ההמון המוסת וצמא-הדם, שיצא למסע פרעות ביהודים וברכושם. מה, לעזאזל, עומד לנגד עיניו של אהוד ברק כשהוא מתנצל על הנחישות שגילו פקודיו, אשר בלמו בגופם ובנשקם אלפים רבים של פורעים, שפגעו באזרחים יהודיים ובאנשי כוחות הביטחון? מי שלא ראה את האלפים שיצאו מסח׳נין ומעראבה לעבר אזור התעשיה "תרָדיון" כשמטרתם הצתה וביזה של הרכוש ולאחר מכן הסתערות על יישובי גוש משגב, לא מבין באמת מול מה, ובעיקר, מול מי, עמדו לוחמי המשטרה.

באותם הימים, שני חיילי צה"ל, שטעו בדרכם ונתפסו על-ידי שוטרים פלשתינים, נלקחו לתחנת משטרה ברמאללה. רגע אחרי שהיו משוכנעים שעתה הם בטוחים, מצאו עצמם מותקפים בידי המון צמא-דם, בתוך תחנת המשטרה, כששוטרים ואזרחים מבצעים בהם לינץ׳ מצולם, ואזרח טובל ידיו הטמאות בדמם הקדוש של החיילים המתים ומנופף לקהל בבחינת המלאכה הושלמה. כראש שב"כ באותה אינתיפאדה ארורה, שהתנהלה גם בקרב ערבים ישראלים, כולל גלישת רבים מהם לטרור ולפיגועי מתאבדים, שהרגו מאות ופצעו אלפים מאִתנו, אני אומר לך, אהוד ברק, ולך, עיסאווי פריג׳, ולך, אזרח ישראלי באשר הוא, יהודי או ערבי - לולא נחישותם וגבורתם של הלוחמים מהמשטרה, מהצבא, מהשב"כ ושל אזרחים אמיצים, היינו מוצאים עצמנו במציאות, שבה היו נרצחים מאות ואולי אלפי ישראלים, על הכבישים, במקומות עבודתם ובבתיהם.

למען השם, אהוד, ממי ולמה הלכת להתנצל? בשביל לקושש כמה קולותיו ממפלגה, שחברי-כנסת שלה פעלו בשנה האחרונה להחלפת המנון 'התקווה' בשירת 'האינטרנציונל', והצביעו נגד החוק לקיזוז משכורות מחבלים? בשביל הקולות שלהם התנערת מעשרות אלפי הלוחמים, שבלמו את האינתיפאדה?! עדיין לא מאוחר, יש לך הזדמנות להתנצל על ההתנצלות האומללה ועל ההתרפסות המבישה. אהוד, עשית כל כך הרבה "פליק-פלאקים" בחייך הפוליטיים, אז אל תעצור דווקא כאן במעשה המבזה אותך ואותנו. השלם את הפליק-פלאק האחרון בקריירה הפוליטית, והתנצל בפני הלוחמים על שהתנצלת בפני הפורעים הערביים"!

מפעל אדיר

ד"ר אורי מילשטיין השלים עוד צעד במחקרו הגדול על מלחמת הקוממיות ועל הקמת מדינת ישראל, ופרסם את הכרך החמישי במחקר - 'מלחמת יישובי הספר ופרשת הל"ה'. מחקרו חושף הרבה פרטים ומהלכים, שהוסתרו עד היום, בייחוד בהיבט הקרבי של מלחמה, שהיה עניין להסתירו, גם מסיבות של ביטחון שדה וגם כדי לא לחשוף ליקויים.

המפעל האדיר הזה, שמילשטיין עוסק בו עשרות שנים, אמור להסתיים בשנת ה-75 להקמת המדינה, 2023, ויתפרסם בשלושים כרכים. חמישה כרכים ראשונים כבר יצאו לאור: בן-גוריון פוליטיקה ואסטרטגיה, המציג ומנתח את תשתית תרבות הביטחון שלנו עד היום; איוּמים - ערבים, בריטים יהודים; הכנות אחרונות; פרוץ המלחמה; מלחמת יישובי הספר ופרשת הל"ה.

"מלחמת יישובי הספר", קורא מילשטיין לאירועים מסוף דצמבר 1947 ועד למחצית הראשונה של ינואר 1948. במלחמה זו ניסו הערבים להשמיד יישוב יהודי, כדי לרמוז, שזה יהיה גורל "היישוב", אם לא ייסוגו היהודים מתוכניתם להקים מדינה בארץ-ישראל, לפי תוכנית החלוקה. הערבים גם התכוונו להמריץ את האמריקנים לסגת מתמיכתם בתוכנית החלוקה. שיא במלחמת יישובי הספר הנו בהתקפה על גוש-עציון, שפרשת הל"ה הנה חלק ממנה.

עוד בהיותו תלמיד בתיכון הדסים, חשף מילשטיין, שאיננו יודעים את האמת על הפרשה כיוון שכנראה שסולפה, והפכה למיתוס גבורה מכונן של מלחמת הקוממיות ושל כל מלחמות ישראל. כתוצאה מכך לא תוחקר האירוע, ולא הופקו ממנו לקחים.

פרשת הל"ה הייתה המחדל הגדול הראשון במלחמה. פרטיה הוסתרו, והיא עוצבה כמיתוס גבורה. לדברי מילשטיין, זה המודל של מערכת הביטחון שלנו עד היום - להסתיר ליקויים ולא להפיק לקחים; ועל כך כולנו משלמים מחיר דמים כבד.

כלא בכפר

בוקר אחד קמו תושבי מושב עין-ורד בשרון, וגילו, להפתעתם, כי מבלי ששמו לב לעניין, מנצל משרד העבודה והרווחה אישור לשיפוץ המעון לנערים 'בית הנער' במושבם להפיכתו למתקן סגור, מוקף חומות וגדרות - כלומר, מסב בלי אישור את המתקן לכלא לנערים.

כנראה, שיתפו כמה מתושבי עין ורד פעולה עם משרד העבודה והרווחה; והנושא הושתק, כשהעבודות מתקדמות, ללא אישור, כגרסת ועד המושב והמועצה האזורית לב השרון; ובאישור, כגרסת המשרד, והעניין יוכרע כנראה, רק על-ידי בית המשפט.

מכל מקום, הקמת כלא לנערים, שיכולים לכנותו בכל שם אפשרי, בלב מושב של̤ו הנה חוצפה, שנסמכת על מחדל של המועצה האזורית לב השרון, שלא פיקחה על השיפוצים כביכול במעון 'בית הנער'.