מדממת, דוממת, דומעת

הנה הם מגיעים מן הקמפוס של תל אביב. הפרופסור יורם לס ועמיתו אודי קימרון, ועוד רופאים שחוששים ממשטרת משרד הבריאות ומדברים עם עיתונאים שלא לפרסום, וכולם סבורים שביבי הנהיג מהלך של תבהלה, פאניקה, ואם יימשך זמן רב עלול לגרום נזקים שתיקונם יימשך שנים.

נזק לכלכלה. נזק פסיכולוגי לאנשים רבים. אובדן פרנסה. אבטלה. סימני ייאוש ראשונים. הבהלה ניצחה, אבל חייבת לחלוף מחיינו כאן ועכשיו, בהקדם.

ישראל דומעת. ישראל מדממת. ישראל דוממת. בארגוני החרם הערביים משפשפים את העיניים ולא מאמינים ואת כפות הידיים בהנאה. הם לא חלמו שיוכלו לגרום לה להיות כה מסוגרת, ולעיני העולם כולו. הישראלים כולאים את עצמם. אללה הוא אכבר.

איני רוצה לערוך ברגע זה חשבון עם ביבי, מדוע נתפס להפרזה ולהגזמה הזאת. מספיק אם הציבור יבטיח לא לבוא איתו חשבון ובלבד שיחזור לדרך המלך, שאגב גם בה יש סיכונים על-פי השיר - "דרך המלך היא תמיד על-פי התהום".

צעדים? כן. צריך? כן. הקורונה בעייתית? כן. אבל לא סוגרים מדינה שלמה בגללה. אני אומר זאת מקבוצת הגיל המצויה בסיכון הגבוה ביותר הן מחמת גילי והן מחמת מצבי הרפואי. אבל הממשלה, שאכן צריכה להתחשב במבוגרים, אינה יכולה להפוך את קבוצת הגיל שלנו לקריטריון היחיד בדרכי הטיפול שהיא בוחרת.

עסקים סגורים. תלמידים ומורים בבית. נתב"ג? דרכי ציון אבלות, כלשון הפסוק. אפילו תחנת הרכבת בנתב"ג סגורה. היכן אתה יגאל הורוביץ לחזור על משפטך הנודע "מטורפים, רדו מהגג".