תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר

הרחובות ריקים מאדם...

לאורך הטיילת הפנסים דולקים ואפשר לראות את הים

ואתה מרגיש שאתה האיש הכי בודד בעולם

מוצא את עצמך הולך נגד הרוח...

הולך נגד הרוח

המדרכה מתנדנדת

אני סומך על הגשם שימשיך לרדת

שימשך החושך

אהובתי אל פחד

תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר

איזו טלטלה הזויה עובר העולם. כולנו בסירה אחת יחד. טובי התסריטאים לא חשבו על תסריט בו עמים ספונים בבתיהם, ועולם כמעט ועוצר מלכת. רגע כזה מוביל כל אחד ואחת לחזק את מה שכבר קיים בתוכו, החרדתיים: נהיים יותר חרדתיים, החולים: נהיים יותר חולים, האופטימים: נעשים יותר אופטימיים, והפסימיים: יותר פסימיים.

לא בטוח שזו הייתה הכוונה. בשביל מהפכה גדולה, בשביל טרנספורמציה עולמית, נדרש לעשות מעין shut down, או בעברית: סגר. אבל האדם כל כך חכם, ועומדים לרשותנו מנגנוני הגנה פנימיים וחיצוניים רבים, שזה בעצם פועל לרעתנו. היתכן שגם זה לא יגרום לנו להבין, לשנות, ולהשתנות?

כדי להתמודד עם משבר בסדר גודל עולמי, כפי שאנו מצויים בתוכו, צריך להבין למה הגיע המשבר, או המחלה. כשאדם חולה, הוא מתייחס למחלה כאל מטרד, כאל הפרעה בסדר היום. רובינו עושים הכל כדי למגר אותה, כמה שיותר מהר. מכיוון שמחלה טריוויאלית כמו שפעת, או נזלת, או כאב ראש, לא גורמת לנו באמת לעצור ולהתבונן, מתרגשת עלינו לעיתים מחלה קשה יותר.

כל מחלה קשה, כמו סרטן, היא wake up call. קריאת השכמה, סוג של שליח. שליח, שמביא איתו בשורה. והבשורה היא: צורך בריפוי שלנו, של האדם, ולא רק בריפוי של המחלה, כי המחלה היא רק ביטוי לחסימה עצמה.

לכן, כשעוסקים בהחלמה אינטגרטיבית, אנחנו מדברים על לרפא את האדם, ולא רק לרפא את המחלה. הרפואה הקונבנציונלית, לעיתים יודעת, ולעיתים אינה יודעת, לרפא את המחלה. אבל בעניין ריפוי האדם, הידע כבר קיים: זה אותו שילוש קדוש של גוף-נפש-ורוח. כשמנתקים את אחד מחלקיה, הריפוי הוא חלקי, ולא נוגע בשורש המחלה.

והיום עם הקורונה, העולם הוא שחולה. לא אדם אחד, אלא כלל האנושות. גם כאן לא ניתן לרפא רק ברמה הפיזית, כי אז נפספס את המטרה הגדולה. ובזמן שמתקשים למצוא חיסון לקורונה, עלינו לעצור, להתבונן ולהבין.

כל אחד ואחת מאיתנו, צריך להתחבר לעקרון הפשוט: שהחיים, אינם משהו אקראי, ושלחיים יש משמעות. זהו בית ספר להתפתחות. בדיוק, כפי שכל מחלה, מובילה להתפתחות, או להתפוררות. כך גם עבור האנושות כולה, הגיע הרגע, שנתפתח, או נתפורר.

מגיפת הקורונה מביאה עמה הזדמנות גדולה לשינוי ובעיניי, היא מחזירה אותנו בהכרח לערכי כבוד לכדור-הארץ, לאדמה. לזולת, ולערבות הדדית. כולנו באותה סירה. המסר המרכזי, שאני מוצאת בבידוד הזה, שנכפה עלינו, הוא להחזיר אותנו חזרה הביתה. אל הכוח הפנימי שלנו. להכרת עצמנו, משפחתנו ואהובנו. אנשים צריכים לצאת מהתחושה שהם נזקקים למנהיגים, לדמויות גורו, לדמות שתנחה לגאולה. עלינו להבין שהגאולה בידיים שלנו, של כולנו.

לקראת חג הגאולה אני מאחלת לכולנו, כדברי הנביא ישעיהו, בחזון אחרית הימים: "וכיתתו חרבותיהם לאיתים וחניתותיהם למזמרות. לא ישא גוי אל גוי חרב, ולא ילמדו עוד מלחמה".