"המדור לחיפוש קרובים"

המדור פעל בחדר מרתף במשרדי הסוכנות וכלל כרטיסיות המכילות אלפי שמות של אנשים המחפשים את קרוביהם. אמצעי התיוק היו פרימיטיביים יחסית אבל העובדים גילו מסירות וראו בעבודתם שליחות. מספר העובדים במדור בשנותיו הראשונות הסתכם בכמה עשרות. בגבור העלייה ומספר הפונים למדור, מספר העובדים הגיע אף ל-60.

לקראת סוף שנות החמישים ירד מספרם לחמישה. כתובת המדור הייתה אחידה במשך שנים: "המדור לחיפוש קרובים ת.ד 92 ירושלים". היו לו כאמור סניפים בתל אביב ובחיפה. בשנותיו הראשונות של המדור רוב ועיקר הפונים אליו היו ניצולי שואה שחיפשו את מכריהם שאבדו במהלך השואה ובתקופת מלחמת העולם השנייה.

בתחילה פורסמו בעיתונות היומית רשימות שמיות של פליטי שואה, של אנשים שחיפשו את קרוביהם אך מאחר שהרשימות הלכו וגדלו ולא היה ניתן להכניסן לשטח הקטן שהוקצה להם בעיתונות הוחלט בסוכנות להוציא לאור עיתון מיוחד בשם "לקרוב ולרחוק" שכלל רשימות הניצולים, שמות עולים המגיעים לארץ ישראל, ורשימות פליטים המחפשים את קרוביהם. מחיר העיתון היה 35 מא"י.

באתר הארכיון הציוני, שכמה מהנתונים ופרטי המידע בכתבה זו מתבססים על המידע המופיע בו, יודעים לספר כי "העיתון "לקרוב ולרחוק", השמור בארכיון הציוני, יצא לאור מיולי 1945 ועד ספטמבר 1947. בסך-הכל פורסמו 63 גיליונות, שהכילו יותר מ-180,000 שמות של ניצולים.

לפי דיווחי המחלקה לחיפוש קרובים לקונגרס הציוני הכ"ב, בעקבות פעילות המדור נפגשו 30,000 מתושבי הארץ עם קרוביהם הפליטים ו-60,000 ניצולים באירופה יצרו קשר עם בני משפחתם בארץ.

בנוסף לעיתון "לקרוב ולרחוק" הופצו מטעם "המדור לחיפוש קרובים" חוברות מיוחדות בשם "פנקסי הניצולים" שכללו רשימה של עשרות אלפי ניצולים. החוברות הודפסו בהוצאת מסדה ונמכרו בקיוסקים לממכר עיתונים, בחנויות הספרים ועוד.

באתר ארכיון הציוני מספרים כי מספר שנים לאחר סיום המלחמה התמעטו הפניות למדור לחיפוש קרובים מצד ניצולי שואה ויושבי מחנות העקורים ופינו את מקומם לפניות של עולים חדשים, שביקשו למצוא קרובים ובני משפחה.

תחנת הרדיו המנדטורית "קול ירושלים" ותחנת הרדיו קול ישראל שהוקמה לאחר קום המדינה נרתמו להפצת רשימות פליטים המחפשים את קרוביהם בארץ ושידרו פינות קבועות ובהן הושמעו רשימות שמיות של אנשים המחפשים את קרוביהם. בהמשך שודרו הרשימות גם בתחנה השידור "קול ציון לגולה" שפנתה ליהדות הגולה בעברית וביידיש כדי להגיע למספר רב ככל הניתן של מאזינים.

בקול ישראל שודרה במשך שנים רבות פינה קבועה בשם "המדור לחיפוש קרובים". היא נפתחה במילים: "המדור לחיפוש קרובים של הסוכנות היהודית שואל: מי מכיר - מי יודע"! בשנות ה-50 שודרה התוכנית בשעה 13:20 עד 13:30. בסוף שנות ה-60 שודרה פינה זו בשעה 13:05.

הפינה נמשכה כ-10 דקות ובה הוקראו שמות של אנשים מהארץ ומהגולה המחפשים קרובים ובני משפחה. לרוב הוקראו שמות המחפשים ושמותיהם של הקרובים בצירוף מספר פרטים על "הקרובים המבוקשים" כמו ארץ ועיר מגוריהם, מקום הימצאות אחרון הידוע ועוד. בשעת שידור הפינה אלפי מאזינים נצמדו למכשירי הרדיו והאזינו רתוקים בקשב רב כדי לנסות ולשמוע שם מוכר.

רוני יבין בת מושב כפר יחזקאל בעמק חרוד זוכרת היטב כילדה את שידור התוכנית "המדור לחיפוש קרובים". "אני זוכרת את סבתא שלי בלומה גל עוז לבית שפירא מלוצק בכפר ויתקין גוררת את הכיסא, מתיישבת רכונה, צמודה לרדיו, שעמד על שולחן קטן בפינת המטבח מרוכזת ומקשיבה ל׳מדור לחיפוש קרובים׳".

עבור הורים וסבים רבים תוכנית הרדיו ה"מדור לחיפוש קרובים", הייתה "זמן קדוש". הם נצמדו למכשירי הרדיו והאזינו בקשב רב לשמות שהוקראו כדי לנסות ולשמוע שם מוכר בתקוה שיוזכר שם של קרוב כזה או אחר ובני הבית היו חייבים להשתתק בזמן הקראת השמות.

רבים זוכרים תוכנית רדיו זו כאירוע בלתי נשכח בחייהם והיא חרוטה בזיכרונם. סוג של פסקול ילדותם, ונעוריהם. לא תמיד הם ידעו מה פשר היצמדות הוריהם וסביהם למקלט הרדיו בעת הקראת השמות.

ההורים והסבים גם לא הסבירו. זו הייתה תקופה שהורים וסבים לא דיברו עם הילדים על תקופת השואה, ושמרו בתוכם את כאבם ותלאות הסבל שעברו הם או משפחתם. הילדים ידעו שאסור בשום אופן להפריע ברגעים האלה.

באמצעות "המדור לחיפוש קרובים" הצליחו לא מעט יהודים בארץ ובגולה לאתר את קרוביהם ולחדש הקשר עימם. הנה כמה דוגמאות:

ב-1955 פנה מרדכי ז. יהודי בא בימים, מקובנה שבליטא במכתב למדור בבקשה למצא את בתו הנמצאת בארץ. במכתבו נאמר בין היתר: "מאחר שהנני זקן אשר שכל את משפחתו נשארתי גלמוד ורצוץ. אני מבקש ממכם למצא את בתי ולקשר בינינו... בתי רחל נולדה בקובנה ב-1922 או ב-1923. היא הייתה בגטו קובנה ואחר כך במחנה ריכוז היטלראי. לאחר השחרור התחתנה ועלתה לישראל. "המדור לחיפוש קרובים" הצליח למצא את בתו של מרדכי מקובנא רחל ארדמן הגרה בירושלים ולא ידעה כלל שאביה בחיים.

דוגמה נוספת: אם ובתה המתגוררות כבר למעלה מ-4 שנים בדרום מבלי שאחת תדע על קיומה של השנייה נפגשו כתוצאה מחיפוש המדור לחיפוש קרובים. האם מלכה .ג שעבדה כפועלת ניקיון במשטרת מגדל אשקלון הגיעה ארצה בשנת 1950 אחרי טלטולים במחנות השונים וחשבה שכל בני משפחתה נספו בשואה. האם פנתה ב-1954 למדור לחיפוש קרובים לברר אם ידוע משהו לגבי בני משפחתה וכעבור מספר שבועות התקבלה תשובה שבתה מתגוררת זה 4 שנים במושב עובדים במסמיה וכי היא נשואה ואם לשני ילדים פעוטים ובעלת משק חקלאי מבוסס.

במהלך שנות פעילות המדור לחיפוש קרובים תועדו בו מאות אלפי פניות. עם סגירת המדור הועבר מאגר נתונים של רשומות הבקשות משנות ה-40 עד שנות ה-70 אל הארכיון הציוני המרכזי. התיקים האישיים אינם פתוחים לעיון בשל צנעת הפרט. בני משפחה המבקשים לעיין בתיקים צריכים להגיש בקשה לעיון בתיקים האישיים של קרוביהם.