"פרופיל צד ימין אל מול פרופיל צד שמאל מכוון לזהות מגדרית לא ברורה" (ג'יימס ליפטון - מנחה התוכנית הסטודיו למשחק). - סטרייסנד היא הכוכבת הרדיקלית ביותר במונחים קווירים ופמיניסטיים שצמחה בהוליווד מאז ראשית שנות השבעים. היא ניסתה ביצירתה לפרוץ את גבולותיה כאישה, הן מבחינת השליטה במנגנוני ההפקה של סרטיה והן מבחינת הנרטיב שלהם. אם הקולנוע העלילתי הדומיננטי פונה בעיקר אל הצופה הגברי ההטרוסקסואלי ומבקש לענג את מבטו, הרי שהקולנוע של סטרייסנד ייחודי בכך שגורמי ההפקה שלו נשלטים, באופן גובר והולך עם התקדמות הקריירה שלה, בידי אישה, וכך הוא פונה, במודע או שלא במודע, לכל מי שאינם נכללים בקטגוריה "צופה גברי הטרוסקסואלי". משוליים אלו היא קיבלה תמיכה קריטית, מהשלבים הראשוניים של בניית הקריירה שלה ועד היום.
"ברברה סטרייסנד היא ביטוי מושלם לכיעור, שהוא יופי, יופי הנראה ככיעור" (נחמן אינגבר מבקר קולנוע ישראלי). - סטרייסנד הביאה אתה להוליווד שתי תכונות יוצאות דופן - מראה מהפכני וקול נדיר. לא מופרך להניח שללא התכונה השנייה לא הייתה נחשבת הראשונה למהפכנית, פשוט משום שלא הייתה לה ההזדמנות להיראות, אבל אין זה גורע מההשפעה העצומה שהייתה למראה החיצוני המבלבל של ברברה סטרייסנד על התרחבות מושגי היופי בעשורים האחרונים.
- ברברה המודעת כמובן לעיסוק האובססיבי בתווי פניה, הפכה את המראה הבלתי קונבנציונאלי שלה לתמה מרכזית, דרמתית, בכל הופעותיה הפומביות בתחילת הקריירה שלה (הופעותיה הקולנועיות נכללות בתוכן), ולא היססה להפוך חולשות חיצוניות ליתרון שיווקי. דווקא המיתוג של סטרייסנד כבעלת מראה בעייתי הפך אותה נגישה יותר אל כל אותם צופים שחשים עצמם בלתי מושלמים מבחינה חיצונית, ציבור רחב מן הסתם.
"בשנים האחרונות זוכה הגברת לתפקידים רק בסרטים שהיא מביימת ומפיקה" (שחקניות צרות עין בהוליווד). - כשבתחילת שנות השבעים כוכבות גדולות הפכו לתופעה נדירה, סטרייסנד ניצלה את הכוח שסיפקה לה הכוכבות ולקחה שליטה על סרטיה, תחילה כמפיקה ובהמשך כבימאית, בעידן שבו הזדמנויות לנשים בימאיות בהוליווד לא היו קיימות למעשה. זו גם הסיבה שכששואלים את סטרייסנד במה עוסק הסרט "ינטל" היא משיבה: על אישה שמנסה לביים סרט בהוליווד.
- אמנם, היא לא האישה הראשונה שביימה סרט בהוליווד - לפניה היו דורותיי ארזנר, מרי פיקפורד וכך גם אידה לופינו, אבל לאורך כל השנים, אף אחת מהן לא הגיעה להישג שלה - בימוי סרטים עתירי תקציב ומצליחים, במרכז העשייה ההוליוודית.
- ודרך אגב, לא מדובר רק בה. דרך פופולרית במיוחד מאז ראשית שנות השמונים, באמצעותה כוכבי קולנוע השיגו שליטה על הנרטיב שלהם, היא המעבר לבימוי, שמאפשר התערבות מאוחרת של "גיבורים" קולנועיים בעיצוב המיתוס שלהם עצמם. אבל אכן, סטרייסנד אכן מודה שהיא הבמאית היחידה שזכתה אי-פעם בגלובוס הזהב וגם בהוליווד יש אי-שוויון מגדרי.
"לסרט ינטל למדתי עם רב פמיניסטי, רבה רפורמית ורב אורתודוקסי" (ברברה סטרייסנד). - "ינטל", כמו הנרטיב של סטרייסנד ככוכבת, מבוים כפרק תלמודי בו רק חזרה מעגלית מאפשרת שינוי והתקדמות. אחד הדימויים החוזרים לאורכו הוא הנהר שיש לחצות. החל מתעלת ניקוז קטנה בעיירת הולדתה ובהמשך, בכל צעד עלילתי שהיא עושה בסרט היא חוצה נהר גדול יותר ובשוט האחרון היא חוצה אוקיאנוס. בנוסף בניגוד למתואר בסיפור של בשביס זינגר, ינטל לא לוקחת לעצמה בסרט את "שמו של אחד מדודיה שהלך לעולמו", אלא את שמו של אחיה התאום שמת בלידתה -
החצי השני שלה. במובנים רבים ינטל לא מתחפשת אלא משתחררת מהכבלים של תחפושת אחרת - זו של "האישה".
- "ינטל", מכיל מספיק חומרים "בעייתיים" במונחים שיווקיים בשביל לנטרל את ההצלחה של שלושה סרטים לפחות. הנרטיב של הסרט מחבר באופן ישיר את כל שאלת ה"אחרות" בקולנוע האמריקני אל קייס אחד: אתנית, מגדרית/ פמיניסטית, אסתטית וקווירית.
- הסיבה המרכזית להצלחת הסרט היא גם זו שריכזה בסופו של דבר את מרבית האש וזו הכוכבות של סטרייסנד עצמה, שהכתיבה את הצורה והתוכן שלו. הדימוי של סטרייסנד כמי שהשיגה כוחות שהם מעבר להשגתו של אדם רגיל, גבר או אישה, יהפוך מ"ינטל" והלאה חלק מהנרטיב הגלוי של סטרייסנד ככוכבת.
"אני הומו אבל אני רוצה להתחתן אתך" (מעריץ בהופעה בניו-יורק).
- והיא השיבה לו בהיתממות: "יש כאן הומואים"? האמינו לי, אם הגג של המדיסון סקוור גרדן לא נפל לנו באותו הרגע על הראש, גם מטוס של אל-קאעידה לא היה מצליח להפיל אותו.
- זו הסיבה שהרבה שמרנים זועמים שמוצאים את השילוב שמציעה סטרייסנד בין יהדות, פמיניזם, ליברליות, מראה לא קונבנציונאלי, כשרון ונרקיסיזם מפותח, מטריד ואף מרגיז. מולם נמצאים בדרך כלל "האחרים": נשים והומוסקסואלים. בשביל אלו סטרייסנד היא האייקון המשמעותי ביותר שייצרה הקהילה מאז מותה של ג'ודי גרלנד.
"ברברה מעולם לא הצטלמה בעירום. אפילו לא חלקי. למרות שדמותה מגלמת מיניות מתפרצת ותשוקה גלויה" (ברנרד פיבו מנחה התוכנית אפוסטרוף). - בשנות השבעים השחקנית היחידה שסירבה להתפשט על המסך הייתה ברברה סטרייסנד. בראיון שהעניקה לניו-יורק טיימס ב-1973, בתשובה לשאלה ישירה, סטרייסנד עמדה על כך שהסתייגותה מהופעה בעירום היא עקרונית: "התשובה היא לא. כמו החיים האישיים שלי, גופי לא מיועד להופעה בציבור. כמובן שזו מוסכמה חברתית. אם החברה הייתה קובעת שראוי להסתיר את הפנים ולחשוף את הגוף היית רואה אותי מסתירה את הפנים וחושפת את הגוף. אבל זו אני - רגל אחת במאה התשע עשרה ורגל אחת במאה העשרים".
אפילוג - סבתא סלה ז"ל - אני עצמי חלמתי להיות בהופעה של סטרייסנד מאז גררה אותי סבתא סלה ז"ל לראות את ינטל כשהייתי בת תשע. חלום שהגשמתי לפני מעל לעשור במדיסון סקוור גארדן.
- סבתי, שהייתה דתייה מאוד, חשבה שסיפור מעשייה המתרחש בפולין היהודית של תחילת המאה הקודמת ושירים בביצוע הזמרת "שלנו" מברוקלין לא יכולים להיות יותר מיידישקייט בלתי מזיק. היא לא הייתה יכולה לטעות יותר. שמעתי אותה שרה "מה רע בלרצות יותר"? והסכמתי עם כל מילה. בסוף בכיתי כשינטל עזבה את אירופה לבד בחיפוש אחרי הגשמה עצמית וכעסתי מאוד על עולם שבו אישה חייבת לבחור בין אהבת אמת ונאמנות לעצמה. מאז סטרייסנד הפכה לגיבורה שלי.
עתה כולם אוהבים לשנוא אותו. זה משרת את נתניהו, אבל זה לא יחזיק מים
