האזהרות מפני הסגר נוסף עלולות להישמע כמו משהו שאימא אומרת לילד – "אם לא תעשה שיעורים, לא תלך עם החבר'ה" – וכניסיון לדחוק את כולנו לקיים את ההנחיות והמגבלות. אך עם 3,000 נדבקים חדשים ביממה, קרוב ל-1,000 מתים, 800 מאושפזים ו-430 חולים קשים – זוהי אפשרות אמיתית בהחלט וקרובה מתמיד. אלא מאי? איש אינו אומר לנו מה יהיה קנה המידה להחלטה כזאת, ועושה רושם שאיש אינו יודע כיצד היא תיושם וכיצד נתמודד עם השלכותיה.

ראיתי השבוע ציטוט מפיו של בנימין נתניהו, לפיו הסגר יוטל אם נגיע חלילה ל-800-700 חולים קשים. זה המספר? זו גם דעתם של המומחים בראשות רוני גמזו? מה המשמעות המעשית של הסגר? האם הוא יהיה כלל-ארצי או נקודתי? האם ניתן יהיה לצאת לעבודה בצורה חלקית? מי יפצה את בעלי העסקים, המעסיקים והשכירים? מה יהיו קני המידה להטלתו וביטולו? מהם ההיבטים המשפטיים והחוקתיים שלו? התחושה שלי היא, שאת כל זה לא אומרים לנו לא משום שמדובר בסוד מדינה או משום שהתשובות דינמיות, אלא מסיבה הרבה יותר פשוטה: אין תשובות כי אין תוכניות, כי הכל נשאר ליד המקרה של הרגע שאחרי האחרון.

"המנה האחרונה של יום שלישי תוגש כמנה ראשונה ביום שישי, והמנה הראשונה של יום שישי תוגש כמנה עיקרית ביום חמישי. ארוחת חג המולד תוגש בערב ראש-השנה, ומסיבת ראש-השנה תתקיים ביום שאחרי חג המולד. לאור כל זאת, כמובן, על אנשי הסגל להביא מהבית את ארוחת הצהריים של 7 בינואר". מסמך מבית חולים שמציג ג'ים האקר בפני האמפרי אפלבי.

כך בדיוק נראית מערכת החינוך שלנו. ביום ראשון חצי כיתה לומדת בקפסולה מ-10 עד 12, ביום שני יש ארבעה שיעורי זום, ביום שלישי החצי השני לומד בקפסולה מ-11 עד 14, ביום רביעי לא לומדים בכלל, וביום חמישי יש שיעורי זום מ-9 עד 10 ומ-12 עד 13. זה כמובן רק בכיתה ט' בתיכון שברחוב הרצל 14. לעומת זאת, בכיתה ו' בבית הספר היסודי שברחוב הרצל 16 לומדים בזום בימי ראשון ושלישי בין 9:30 ל-11:45, ובקפסולות בימי שני בשעות 12:30-8:15 ובימי רביעי בשעות 13:15-10:00, ובימי חמישי עוד לא ברור.

היו למערכת החינוך חודשים ארוכים להתכונן. כבר בחודש מאי היה ברור שאת שנת הלימודים תשפ"א אי-אפשר יהיה לפתוח כרגיל, ושיש סיכוי גבוה שכל השנה תתנהל בצל הקורונה. אז מה עשו? התקוטטו עם ארגוני המורים (לדעתי האנשים הכי קטנוניים, מרגיזים ומגעילים בכל המשבר) על עוד שבוע לימודים בחופש ועל כמה מאות מורים בסיכון. ומה לא עשו? לא דאגו לגייס רבבות מחשבים וטאבלטים, אפילו משומשים, כדי שיהיה לפחות מכשיר אחד לכל שני ילדים. לא דאגו להכין תוכניות לימוד שניתן להעביר און-ליין, תוך ניצול היתרונות של האמצעים הדיגיטליים. לא דאגו לקבוע כללים אחידים שבתוכם יכול כל בית ספר לפעול. לא דאגו ליידע מראש את ההורים והתלמידים מה עומד לקרות.

חוץ מאשר הנזקים הכלכליים שהביאה עימה הקורונה, ההשלכות במערכת החינוך הן החמורות ביותר. בלא לימודים מסודרים, הורים רבים מתקשים לצאת לעבודה והמשבר הכלכלי מעמיק. הרבה מאוד ידע אינו עובר לתלמידים, וזה קריטי במיוחד בכיתות הנמוכות ולקראת בחינות הבגרות. ואולי הכי משמעותי: הרגלי למידה נשכחים, סדר יום מסודר ננטש. ההשכלה היא היתרון היחסי הגדול ביותר שלנו, הן מול אויבינו והן ביחס לעולם, והפגיעה בה תורגש עוד שנים רבות.

מתישהו יהיה חיסון נגד הקורונה. לא ברור אם יהיה צורך במנה אחת או שתיים, לא ברור האם הוא יהיה חד-פעמי או עונתי, לא ברור האם יהיה חיסון אחיד לכל האוכלוסייה או בהתאם לקבוצות גיל. אבל יהיה, וכנראה הרבה יותר מהר מאשר אי-פעם בהיסטוריה. בארה"ב מדברים על אוקטובר-נובמבר, אם כי ייתכן שמדובר במשאלת לב פוליטית לקראת הבחירות לנשיאות. ראש עיריית טוקיו דיבר על אפשרות של חיסון כל תושבי העיר (למעלה מ-9 מיליון, כמספר אזרחי ישראל) עוד לפני האולימפיאדה ביולי הבא.

אלא שפיתוח החיסון הוא רק השלב הראשון. לאחר מכן צריך לייצר ולשנע מיליארדי מנות, ולבסוף – לחסן את האוכלוסייה. לצד זה, צריך לתכנן את כל המערך: קופות חולים, אחיות קהילה, בתי חולים, אחיות בבתי הספר, טיפות חלב. כאן עולה שאלה בעלת חשיבות מכרעת: מה יהיה סדר המתחסנים? בארה"ב כבר דנים לעומק בשאלה זו, והתשובות לא פשוטות.

לכולם ברור, שהסדר צריך להיות על-פי שילוב של חיוניות וסיכון. רופאים ואחיות ודאי קודמים לעורכי דין ורואי חשבון, מורים ודאי קודמים לעיתונאים, קשישים ודאי קודמים לספורטאים, שוטרים ודאי קודמים לקופאים. אך יש המון דרגות ביניים. האם סגל העזר בבתי החולים הם עובדים חיוניים כמו הסגל הרפואי? באיזה מקום להציב את עובדי בתי האבות? האם מוכרים במרכולים צריכים לבוא לפני המוכרים במעדניות? בקיצור: הרבה מאוד תכנון מדוקדק לפרטי פרטים. מה שמבטיח שאצלנו יהיה בלגאן מוחלט: תורי ענק, דחיפות וצעקות, פרוטקציות למקורבים ואולי אפילו שחיתות.

אם מישהו אצלנו היה טורח להפעיל את הראש, ניתן היה לפתור מראש חלק משמעותי מן הבעיות הצפויות בתפילות הימים הנוראים, סוכות ושמחת תורה. הרי אפילו על-פי המגבלות הקיצוניות ביותר, מותרות התכנסויות של עד עשרה אנשים בשטח סגור ו-20 איש בשטח פתוח. אז מה אומר ההיגיון? לסייע לבתי הכנסת להתפזר למניינים מצומצמים יותר – בבתי ספר, במתנ"סים, במועצות דתיות, במבנים עירוניים וציבוריים אחרים. במקום 100 איש במקום אחד, שיהיו 20-10 בחמישה-עשרה מקומות. אבל מה עושים בפועל? כלום.

אני לא חושב שזה נובע מאיזושהי גישה אנטי-דתית, אם כי סביר להניח שיש ראשי ערים שתפילות יותר קרובות לליבם מאשר אחרים. זה נראה יותר כמו חלק מהבלגן המוחלט של הקורונה, חוסר המחשבה הרגיל של היום-יום והאטימות האופיינית לפקידים בכל מקום. פרופ' נורת'קוט פרקינסון דיבר על "אומר הלאו המאוס": הפקיד שתמיד יגיד "לא", כי זה הרבה יותר בטוח מאשר "כן". ואני אוסיף: ודאי בשעת חירום. למה שפקיד יקח על עצמו אחריות שמא אחד המתפללים הוא חולה קורונה שיגע בשולחן שלידו יישב תלמיד בעוד יומיים? ומאחר שאיש למעלה אינו לוקח אחריות ואינו נותן הנחיות, ודאי שזה לא יקרה מלמטה.

התוצאה כאן עלולה להיות קשה. חגי תשרי, ובמיוחד יום הכיפורים, הם ימים בהם רבים-רבים מגיעים לבתי הכנסת. אלו ימים שבהם גם מי שאינו בהכרח שומר מצוות, מרגיש שמקומו בין המתפללים – לתקיעת שופר, ל"כל נדרי", לאזכרת נשמות, לתפילה נעילה, להקפות. אם לוותר על ליל הסדר במשפחה היה קשה, ויתור על התפילות הללו יהיה קשה שבעתיים. אני לא מכיר גבאי אחד שימנע את כניסתו של מתפלל אחד בימים ייחודיים אלו. עוד לא מאוחר מדי: אפשר עדיין להתעשת, לעזור למאות אלפי ישראלים להתפלל ולעשות זאת תוך מיזעור הסכנות הנובעות מן המגיפה.

אם מישהו לא שם לב, אזי אנחנו מצויים בחודש התשיעי של 2020 – ותקציב לשנה הנוכחית עדיין אין. ההוצאות נעשות על בסיס 1/12 של תקציב 2019, אשר הוכן בכלל בשנת 2017 כחלק מן התקציב הדו-שנתי. כאשר נוהגים לומר שראשי התיבות BC הפכו מ-Before Christ ל-Before Corona, מדובר במשהו כמעט פרה-היסטורי. על תקציב 2021 בכלל לא מדברים, למרות שהוא אמור להיכנס לתוקפו בעוד פחות מארבעה חודשים. זוהי רשלנות פושעת.

תקציב המדינה הוא הדלק המניע את המנוע הממשלתי, שהוא המניע את גלגלי המשק. המדינה היא המעסיק הגדול ביותר והצרכן הגדול ביותר, וכאשר הוצאותיה מוגבלות – כל המשק סובל. על אחת כמה וכמה בזמן משבר, בו דרושה מדיניות פיסקלית מרחיבה – הזרמת כספים למגזר העסקי. במקום זה, אנחנו מקבלים שיתוק מתמשך – תוצאה של שלוש מערכות הבחירות והמריבות הבלתי-פוסקות בתוך ממשלת ה"אחדות", שכזכור הוקמה תוך הבטחה למאבק בלתי מתפשר בקורונה ובהשלכותיה הכלכליות.

העדר תקציב ל-2021 מלמד שההפקרות ממשיכה להשתולל. כדי שניתן יהיה להפעיל תקציב מעודכן ב-1 בינואר, יהיה צורך להכין אותו במהירות ולאשר אותו בעוד יותר מהירות – בלי דיון של ממש ובלי חלופות. אולי זה החלום הרטוב של פקידי האוצר, אבל זהו חלום הבלהות של משטר דמוקרטי, ודאי בעיצומו של משבר הגורם לפגיעה קשה בזכויות יסוד. לחלופין, התקציב הזה לא יאושר בזמן, גם 2021 תיפתח עם 1/12 ושוב נהיה במשבר של אולי בחירות בעיצומה של המגיפה. כלי התכנון החשוב ביותר של המדינה כולה, הופך לבדיחה.

תרשו לי לסיים במשהו שולי, אבל מייצג. שרת התחבורה והבטיחות בדרכים, ח"כ תא"ל (מיל') מירי רגב – כפי שדובריה טורחים לכנותה – הודיעה השבוע בגאווה רבה על האפשרות לבצע בדיקות קורונה בנתב"ג, 72 שעות לפני היציאה לחו"ל, במחיר כמעט סמלי של 50 שקל. בהחלט ראוי לציון, ואני אומר זאת במלוא הרצינות, עם ההסתייגות שעוד צריך לראות כיצד זה יעבוד.

מה שכחה הח"כ תא"ל (מיל')? שאין רכבת לנתב"ג. התחנה סגורה מזה חודשים רבים ואין שום סימן שהיא תיפתח בקרוב. זאת אומרת, שמי שעומד לנסוע לחו"ל ואין ברשותו רכב פרטי, או שאינו רוצה לנהוג, צריך לקחת מונית הלוך וחזור רק כדי לבצע את הבדיקה. מתל אביב זה סיפור של 130 שקל, מירושלים זה 250 שקל, ומחיפה – 500 שקל. תכפילו את זה בשתיים, ותקבלו שרק הנסיעה לצורך הבדיקה עולה יותר (ולעיתים הרבה יותר) מאשר בדיקות פרטיות, שלא לדבר על הזמן הדרוש. זה שגם רכבת ישראל מצויה באחריותה של הח"כ תא"ל (מיל'), לא גרם לה לחשוב על אלו שאין להם רכב צמוד עם נהג. כאמור, אולי פרט קטן בהתחשב בממדי הקורונה – אך דומני שהוא מדגים היטב את חוסר החשיבה עליו דיברנו. שנהיה בריאים.