חסיד ותיק של הצדיק ר' אלימלך מליז'נסק, בעל "נועם אלימלך", והוא איש אמיד ונכבד, בא פעם בליל יום הכיפורים אל רבו הצדיק בבקשה שהצדיק יתן לו לראות כיצד הוא, הצדיק, עורך את סדר הכפרות. "זה עשרות בשנים שאני נוסע אל רבנו, ואף פעם עוד לא נזדמן לי לראות את הכפרות של הרבי, והפעם נתעוררה בליבי תשוקה עזה לראות".

- וכיצד - שאלו הצדיק - אתה עורך את הכפרות?

- מה הרבי מהתל בי - השיב החסיד - וכי מה יש לראות בכפרות שלי?

- בכל זאת - אמר הצדיק - תגיד לי איך אתה עושה.

- הרי אני איש פשוט - אמר החסיד - ובכן אני לוקח את הסידור ואומר כמו שכתוב שם: "זה חליפתי" וכו'.

- ובכן - אמר הצדיק - אף אני עושה כך, אלא שהבדל אחד יש בכל זאת ביני ובינך: אתה ודאי מהדר אחר תרנגול לבן דווקא, ואני איני מקפיד על כך. תרנגול לבן, שחור או איזה שיהיה...

התחיל החסיד להפציר בצדיק שבכל זאת הוא משתוקק להיות נוכח בשעת הכפרות של הרבי. אמר לו הצדיק: מכיוון שכך, אתן לך עצה הגונה. סע לכפר פלוני והיכנס לבית יהודי פלוני הגר שם ותראה אצלו סדר יפה של כפרות.

לא סירב החסיד, ציווה לרתום מיד את עגלתו ונסע לאותו כפר. משהגיע לשם שאל על מקום מגוריו של אותו יהודי, והראו לו בית בקצה הכפר. נכנס לשם כשעה לפני חצות הלילה, והנה הבית הוא בית-מזיגה וערלים יושבים בתוכו ושותים יי"ש כדרכם, והחדר מלא עשן ממקטרותיהם של הערלים. האורח ישב לו וציפה לראות מה יהיה כאן. כשראהו בעל הבית, ניגש אליו ושאלו מה חפצו. "עובר אורח אני". כך אמר לו החסיד - "ורצוני ללון פה הלילה". בעל הבית התחיל לפקפק ולגמגם: "בביתי אין מקום, בכפר יש בתים אחרים, יותר מרווחים". אבל האורח הפציר בו לתת לו לשבת בקרן זווית עד עלות השחר ואז ילך לו לדרכו. סוף-סוף נעתר לו בעל הבית.

משהגיע קרוב לחצות התחיל בעל הבית לשלח את הערלים מן הבית, למי בפיתויים ולמי בגערות. משיצאו כולם, פתח את החלונות כדי שייצא העשן ויזדכך האוויר, ופנה לאשתו: תביאי לי את ה"קונטרס" המונח בחדר השני על גבי הארון.

הביאה לו את ה"קונטרס" והתחיל לקרוא בו את כל חטאיו במשך השנה, שרשם ב"קונטרס" זה: ביום פלוני עברתי על זמן קריאת שמע, ביום פלוני עשיתי כך וכך, וכן הלאה. משגמר לקרוא, התמרמר בבכיות ואנחות היוצאות מן הלב: אוי, ריבונו של עולם, הלא בשנה שעברה עשיתי תשובה והבטחתי להיות טוב וישר ולא לשוב עוד לכִסְלָה, ולבסוף מה עלתה לי? אני הלא מלא עוונות וחטאים ופשעים. וכך בכה ונאנח זמן רב מקירות ליבו. אחר כך פנה שוב לאשתו: הביאי לי עוד "קונטרס" אחד המונח במקום פלוני.

הביאה לו את ה"קונטרס" השני והתחיל לקרוא בו: ביום פלוני הלכתי ליער להביא עצים והתנפלו עלי גויים ושברו את עצמותי, ביום פלוני מתה עלי בתי, ביום פלוני קרה לי אסון זה, וכך הלך וקרא את כל הצרות והפגעים שעברו עליו במשך השנה. ושוב בכה והתמרמר: אוי, ריבונו של עולם, הלא בפירוש ביקשתי מאיתך בשנה שעברה שתתן לי שנת ברכה וחיים ושלום, ואני בטחתי בכך והאמנתי שכך יהיה, ולבסוף מה עלתה לי?

משגמר לבכות אמר: הרי סוף-סוף ערב יום הכיפורים היום וצריכים להתרצות. נשתווה נא בינינו, ריבונו של עולם, אתה לא חייב לי ואני לא חייב לך. ולקח את שני ה"קונטרסים", כרך אותם ביחד, סבב אותם על ראשו שלוש פעמים ובכל פעם אמר: "זה חליפתי, זה תמורתי, זה כפרתי". וזרק את ה"קונטרסים" החוצה.

התבונן החסיד היטב בכל מעשי הכפרי, נתפעל מאוד ממין כפרות שכזה, נפרד מבעל הבית ונסע בחזרה לליז'נסק. הגיע לשם בעוד לילה ונכנס ישר לבית הצדיק. כשראהו הצדיק, אמר לו: ספר לי מה ראית אצל אותו יהודי. וסח לו החסיד את כל המאורע.

אמר הצדיק: זהו שאמר הכתוב (תהלים ל"ח, ה'-י'): "כי עוונותי עברו ראש... ה' נגדך כל תאוותי", אבל לעומת זאת גם "ואנחתי ממך לא נסתרה".