דֶּרֶךְ יְשָׁרִים וְלֹא בְּכַחַשׁ

הִנֶּה פִּתְגָּם שֶׁאֲמָרוֹ אָדָם מְלֻמַּד אָדָם חָכָם

קָם טִפֶּשׁ וְהִשְׁלִיך אֶבֶן אֶל מַעֲמָקֵי הַיָּם

אַךְ חֲכָמִים רַבִּים לֹא הִצְלִיחוּ לְמָצְאָהּ שָׁם

וּמִשֶּׁמצאוה לֹֹא עָלָה בְּיָדָם לְהוֹצִיאָהּ גָּם

בְּרַם הַטִּפֶּשׁ לֹא נֶעֱלַם הוּא נִשְׁאַר לֹא נוֹדַע

הוּא מִתְהַלֶּךְ לוֹ אֵי שָׁם נוֹהֵג מִנְהָג פֶּגַע רַע

וְהָעוֹלָם כְּמִרְקָחָה וְשׁוּב אֵין נַחַת וּמְנוּחָה

וּבְּנֵי אָדָם חַסְרֵי מְנוּחָה כִי אֵין אוֹת לִרְוָחָה

לֹא בִּכְדִּי הֵעִיד מֹשֶׁה אֶת הַשָּׁמָיִם וְהָאָרֶץ

הֵם עֲדֵי עַד אֵין בָּהֶם מְעַוֵּת דִין וְאֵין מְתָרֵץ

הֵם יוֹדְעִים כִּי הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ לְגָאֳלָהּ

וְכִי מִשְׁפָּטוֹ צֶדֶק בְלִי הֶבְדֵל בְּחֶסֶד וְחֶמְלָה

עַל הָאָדָם לָדַעַת כִּי זְמַנּוֹ קָצוּב עַל אַדְמָתוֹ

עֵרוּם בָּא לָעוֹלָם עֵרוּם יֵצֶא מִמֶּנָּוּ בְּמוֹתוֹ

וְיוֹתִיר אַחֳרָיו רַק פָעֳלוֹ לְאֶלֶּה שֶׁחָסוּ בִּצִלּוֹ

יַרְנִינוּ בְּמַעֲשֶׂה יָדָיו בּחַיָּיו וּבְטִיב מִפְעֲלוֹ

בְּרַם כֹּל הַמְּזִיד בְּכַחַשׁ וְדֶרֶךְ יְשָׁרִים יְעַוֵּת

דַרְכּוֹ לֹא תִּצְלַח כִּי לֶּקַח הוּא לֹֹא לָמַד לָתֵּת

כּּי הוּא בָּחַר בְּדֶרֶךְ חַתְחַתִּים ורק רע הֵטִיף

וְהִתְבָרֵר שֶׁזֶּה מְקוֹר הָרָע וְגָם מְקוֹר הַנָּגִיף


דברי משה בשירה לא ערבו לאזן אך נאמרו

בפתח דברי משה נאמרו דברים שלא ערבו לאזן, משה כלל בהם סִבָּה ומסובב וגורם ותורם, להודיע לעם כי אין תופעה בלי סיבה אשר האדם גרמה, אלא שהוא עושה ומתנער ממעשיו באמרו: אַךְ רִיק זִכִּיתִי לְבָבִי וָאֶרְחַץ בְּנִקְיוֹן כַּפָּי (תהלים עג/יג). כבר נאמר שאין סיבה בלי מסובב בין ביודעין ובין שלא ביודעין. ובימינו הדבר מקבל ביטוי מוחשי ובימים הנוראים האלה זה הוא הנגיף שהופיע במפתיע ואיננו מרפה. איננו מבחין בן טוב לרע בין אשם לחף על זה אומר הפתגם העממי: "ראחת אל חַ'צְ'רָה מַעְ אִל יַאבְסֶה" (راحت الخضره مع اليابسه) כלומר "הלך לו הירוק עם היבש" זה דימוי למעשה הטבע שבבוא רוח עזה היא מַשִּׁירָה "העלים הירוקים עם העלים היבשים" וכך הולך "הירוק עם היבש". זה קורה לנו בימינו אלה, הופיע דבר לא נראה לעין מסתורי מרחף לו בין ארץ ושמים, וכל העובר בתוכו נוטל ממנו מנה אפים. משה בערוב ימיו מזהיר את העם בדרך של שירה, אשר תשאר היטב בזכרון העם, ללכת בדרך אשר התווה אותה משה מפי אלוהים, להבטחת קיומו של עם ישראל חזק ואיתן. הדימויים בהם משתמש משה הם דמויים מן הטבע ומפנה את ישראל אל יודעי דבר באמרו לעם: זְכֹר ימות עולם בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר. שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ ויאמרו לָךְ (לב/ז). אין להתחכם ולטעון כי אתה יודע הכל, ויודע טוב מבעלי דעת וחכמה זְקֵנֶיךָ. חובה לשמור על האמונה באלוהינו בוראינו, כי הוא מעביר את ישראל בצרה כמעבירו בכור ההיתוך. לסלק סיבים מתוכו ולהפיך כמו זהב זך וטהור. זה מהות הבא על ישראל לאורך הדורות, לא הכל על מי מנוחות. ובאמרו לעם דברים קשים: עם נבל ולא חכם (יב/ו) בטא בכך את חששו שבחלוף הצרה שבאה על העם, ישכח את כל אשר צוה אותם אלוהים וינהגו כְּנָבָלִים וְחָכְמָתָם לא תספיק להבין את תוצאות התנהגותם. משה בקש להזהיר את העם לבל כי זה לא יד המקרה, וכי זה בא לחשל את העם. בעמדו מול שערי הארץ מול ירדן ירחו, לבל יחשוב אני הכל יכול וזה לא כך דבר בלתי נראה לעין גובר על המתימרים להיות יודעי הכל. וכאשר טוב לו ושבע וישמן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעַט (לב/טו).

ימי חשבון נפש ימים אלה

לא בכדי עשרת הימים בין ראש השנה לכיפור נקראים, עשרת ימי תשובה ונקראים גם הימים הנוראים. כי בימים אלה אמור כל אדם מישראל לעשות הפסקה מעדיה או עמל יום יום ולעשות "חשבון" לא חשבון מתמטי אלא "חשבון נפש". זה חשבון פנימי שאדם עושה, ובחשבון זה הוא לא ישקר, כי מטבע האדם שלא לשקר לעצמו. אין האדם אוהב לחיות בשקר. וכך אנו אומרים בתפילה יום יום: הווה דובר אמת בלבבך (תהלים פרק מ"ג טו/ב), יען כי האדם לעולם לא ייאמר לעצמו דבר שקר, ולפי עצמו לא יהא אומר אחד בפה ואחד בלב. בימים נוראים אלה האדם מוסר דין וחשבון בינו לבין האחד והיחיד לבורא כל חי ואין זלתו. על כל אחד או אחת מישראל לזכור ולהזכיר לעצמם כי הם אורחים בעולם הזה וכי דור הולך ודור בא והארץ ובוראה לעולם עומדים וקימים. מכאן משה מעיד כעדים לדבריו את השמים ואת הארץ: האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי (לב/א). כי אלה לעולם יהיו קימים שלא כמו האדם שזמנו קצוב. וגם עדותו לא תמיד מהימנה. כל שבקש משה לאמר לישראל בימיו האחרונים, כי האדם בא לעולם לזמן קצוב ואלוהים העניק לו תבונה וחכמה לגלות צפונות היקום וחכמת החיים ולעשות טוב ולא רע, זאת כדי להיטיב עם עצמו כל עוד הוא חי ועם צאצאיו אחרי לכתו. עשה טוב יזכר לטובה עשה רע לא יזכר ואם יזכר זה יהיה לרעה. בימים אלה שרובנו מכונסים בבתינו שלא מרצון, יכול כל אחד או אחת לבחון את מעשיו שעשה זה שנקרא חשבון נפש, בעשותו כן יראה אם הכף נוטה לצד הרע יחפש את הגורם לכך וישנה דרכו לטובה. זה שאמר משה לעם על סף סוף ימי חייו: "בינו שנות דור ודור" למדו תולדות עמנו, לדעת אשר קרה עמו מאז היותו לעם ותבינו, כי כאשר דבק העם בתורתו ובאמונתו ובארצו, צריו חלפו מעליו כלא היו. וכאשר נטש אמונתו ושם עצמו עקר, כשל. על כל אחד לזכור שישראל עם קטן אך מעשיו גדולים בעולם. כלשון הפתגם העממי: "קטן ופעלו גדול" (صغير وفعله كبير). מכאן שחשבון הנפש חל גם על העם כעם כחשבון הנפש של היחיד. עתה הזמן בין ראש השנה וכפור הבא עלינו לשלום. ועוד נאמר לעצמנו כל אחד מאתנו בארץ חוגג מועדי ישראל בבית ו/או בשדה ויש כאלה שחוגגים בחו"ל, אלא שבימי ראש השנה וכיפורים חובה על כל מעם ישראל להמצא בארץ, וירסן תשוקותיו ותאוותיו ויקדישם לקדושה וטהרה להקדישם ל"רוח" ולתת לגוף ל"נוח", להודות לאל על הטוב שנתן לנו למחיתנו ולקיומנו. זה שאמר משה אל העם: נזכור ימות עולם ליחיד. בינו שנות ודור לרבים. תרצה לדעת סודם: שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ, זְקֵנֶיךָ וְיֹאְמרוּ-לְךָ. שרק בקיום חוק ומשפט ונהוג בנקיון כפים כשבלב יראת שמים, נגבר על הרעה ונגבר על שונאינו לאמור: הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקם מאלה ששמו להם מטרה לשפוך דמינו ונקם ישיב לצריו על הגזל ועל החמס שחמסו עמנו. וכפר אדמתו עמו.

הַשִּׁירָה בְּרֹאש הָאָדָם הִיא תָּמִיד מוֹתִירָה

שִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן אַף בְּעֵת צָרָה כְּאוֹר מְאִירָה

רַחֲשֵׁי לֵב מְעִירָה וְעָצְמָתָהּ מוֹסִיפָה פְּעִימָה

אַךְ כְּשֶׁהַלֵּב לֹא תָּקִין יֶשׁ וְהוּא עוֹצֵר נְשִׁימָה

ולְכַךְ נִקְבַּע לו הַחָג וְהַמּוֹעֶד

לְהַחֲזִיר כֹּל תּוֹעֶה וּכֹל מוֹעֵד

מְצֻוִּים אֲנַחְנוּ לְהַאֲזִין לְרַחֲשֵׁי הַלֶּב וְהַנֶּפֶשׁ

לְמַעַן נַעֲקוֹב אַחַר כֹּל שִׁנּוּי וְנֵדַע הַמִּתְרָחֵשׁ

וְזֹאת כְּדֵי לִהְיוֹת נְכוֹנִים לְיָשֵׁר הַהֲדוּרִים

בֵּינֵינוּ לְבֵין עַצְמֶנוּ נַעֲשֶׂנּוּ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים

ולְכַךְ נִקְבַּע לו הַחָג וְהַמּוֹעֶד

לְהַחֲזִיר כֹּל תּוֹעֶה וּכֹל מוֹעֵד

אִם הֵיטַבְנוּ פַּעַל וְסִלַּקְנוּ מַעַל עָשִׂינוּ חַיּל

הִתְמַדְנוּ בְּכַךְ בְּלִי לֵאוּת הֶן בַּיּוֹם וְהֶן בּלָּיִל

וְנַעֲשֶה דַּרְכֵּנוֹ בְּטוּחָה נַעֲשֶׂנָּה שַׁעַל שַׁעַל

עַד אֲשֶׁר שַׁוְעָתֵנוּ תִּשָמַע וְגָם תַּגִּיעַ אֶל עַל

ולְכַךְ נִקְבַּע לו הַחָג וְהַמּוֹעֶד

לְהַחֲזִיר כֹּל תּוֹעֶה וּכֹל מוֹעֵד

נְשַׁלֵּב יָדַיִם לְסַלֵּק וְנִמְחַל גָּם לָרָע וְלָרֶשַׁע

וּלְכֹל חַטָּא שֶׁהֵזִיד וְשַׁב לְמַעַן שֶׁלוֹ לֹֹא יְבֻלַּע

שֶׁנֶּאֱמַר הַיוֹם יְכַפֵּר בָּעַדְכֶם וִיטָהֵר אֶתְכֶם

מִכֹּל חַטְאוֹתֵיכֶם וִהְיִיתֶם קְּדֹשִׁם וִירָחֶמְכֶם

ולְכַךְ נִקְבַּע לו הַחָג וְהַמּוֹעֶד

לְהַחֲזִיר כֹּל תּוֹעֶה וּכֹל מוֹעֵד