יוזמת איברהים

בשנה האחרונה המחלקה לטיפול נמרץ נשימתי היא מחלקת השיקום הלאומית של החברה הישראלית לגווניה. הקיטוב בין יהודים לערבים בא לידי ביטוי בכל תחנות החיים במדינת ישראל, המסע לתהום המסרבת להיסגר וחלק גדול מהגשרים הנבנים מעליה נופלים מעת לעת לתוך התהום הפעורה, תהום של שנאה, איבה, פחד מהאחר, תחושת סכנה, תהום שלל שני לאומים בבטן אחת.

בימי מגיפת הקורונה, על-אף מאמצים של פוליטיקאים מחד והמתפרנסים דרך קבע ממקצוע הפצת השנאה והמחלוקות מאידך-גיסא, למדנו בדרך הקשה והכואבת שיש גם מציאות אחרת, מציאות מעודדת, מציאות של תקווה ובעיקר של אפשר ושני הלאומים לא רק יתאגרפו בבטן האחת אלא אף יוכלו לחיות בשלווה ובנחת מתוך כבוד הדדי וסובלנות.

הרופאים, האחיות, הסניטרים בבתי החולים בכל רחבי הארץ העניקו ומעניקים לנו שיעור מאלף באהבת האדם, בכבוד הדדי, בסובלנות מבלי למחוק איש את לאומיותו של רעהו מבלי שתוותר אישה על זהותה. שם בחדרים האלה שהבאים אליהם משוועים לחמלה ולסעד, למזור ולצורי, שם בשעות הבלתי נגמרות, בריצה האינסופית להציל חיים, שוכנת התקווה ובאחרונה מרימה ראשה באופנים שונים.

סיפורו המרגש של האח בן העם המוסלמי, איברהים מאהר, אשר בהיותו במשמרת בבית החולים 'העמק' בעפולה, כאח אחראי במחלקת הקורונה, עצם את עיניו לנצח של חולה קורונה בן העם היהודי, לא לפני שמילא את בקשתו האחרונה של החולה הדתי לקרא קריאת שמע וצידוק הדין טרם שייאסף אל עמו. בני משפחת החולה עשו דרכם לבית החולים להיפרד מאהובם, ברם איחרו, איברהים לא היסס לקח סידור שהיה במחלקה עמד לצד ראש החולה ונשא את התפילה היהודית. כשבני המשפחה הגיעו אביהם כבר היה בעולם שכולו טוב, בני המשפחה הנרגשים הודו לאח איברהים על החסד הגדול.

שני לאומים בבטן אחת, ובמחלקות בבתי החולים ברחבי הארץ כורתים בריתות חדשות בין יהודים וערבים, במקום בו הכאב מתחיל השנאה נגמרת, במקום בו החמלה מתייצבת האיבה מתאדה, במקום בו איברהימים ויצחקים מדברים, נור ואלה משתפות בתחושות, אולגה וברטוקן מחליפות חוויות, יצמחו תקוות חדשות, תקוות שגם אחרי שיפשטו את המדים, אחרי שהמגיפה תמוגר, אחרי שהשנאה תרגיש דחויה ומיותרת, התקווה תהייה למציאות, מחוץ לחדרי טיפול נמרץ נשימתי נוכל לנשום אוויר נקי, אוויר של תקווה.