מכתב פתוח לד"ר שרון אלרעי פרייס

ד"ר אלרעי פרייס הנכבדה,

אנא ממך, אל תיקחי את זה אישי. אל תיקחי ללב - עמוק וכואב. זה לא אישי נגדך, גם כשהמטרה מסומנת עלייך והחצים נורים לכיוונך. אנשים לא אוהבים לשמוע את האמת, ודאי לא בעיצומה של מגיפה, אשר עדיין לא ניתן לאמוד את מספר קורבנותיה הפוטנציאליים, וגם לא במה שנדמה כתחילתה של מגמת ההתגברות עליה. עובדות מבלבלות ציבור שמסרב להתאים עצמו אליהן ולנהוג לפיהן. האמת מרה לו.

גם כשניתן יהיה להגיד שבישראל יש כבר חיסון עדר, השיות הפועות תמיד יעדיפו ללכת בעקבות צליל חליל הקסם של הרועה, אשר יוביל אותן, בניגונו, אל מחוז חפצן - אזור הנוחות של האשליות, שם העשב רענן, ירוק ולח וערב לחך.

לפעמים, בראיונות, עינייך נראות כה נוגות, וקמט דק של מרירות מסתמן רושם עצמו בקצות לחייך. קל לי לשער שאת מרגישה כי התפקיד שלך הוא כפוי טובה; שאת הדוברת לכאורה של מגפה שקופה שהיא בעצם מגיפה שחורה, גם אם לא ב-ה' הידיעה.

את מכהנת כיום בתפקיד שאין כפוי טובה ממנו - ראש שירותי בריאות הציבור - בתקופה, שבה מעולם לא היה איום כה חמור, כה מתמשך, על בריאות הציבור, ולכן אין תפקיד תובעני וקשה ממנו, מה גם שקל להאשים אותך בכל רעה חולה שמתחוללת ומתהווה כאן, חדשים לבקרים, כאשר המוטציות חובקות זרועות (תמנון), מתפשטות ונפוצות מכל מקום לכל מקום, וזאת כאשר יש בציבור אוכלוסיות לא קטנות (אם לנקוט לשון צמצום והמעטה, מבלי לנקוב בשמותיהן ומבלי לאפיין ולשייך אותן למגזר זה או אחר) אשר מפרות את ההנחיות כי בא להן. כי הן יכולות. כי מי יגיד להן מה לעשת, חוץ מאדמו"ריהן - עם כיפות או בלעדיהן.

עוברת עלייך שנה קשה, זה ברור, ואת ממשיכה עדיין להתראיין, לא חוששת, סופגת בשקט גם טענות מרושעות, נבזיות וזדוניות, משיבה מלחמה מול רופאים בכירים ששוקלים להגיש נגדך תביעת דיבה, לא נסוגה, לא נכנעת, כיודעת שאת לא יכולה לרצות את כולם, והתפקיד שלך, כמעט בהגדרה, הוא כמעט בלתי אפשרי. הציבור, מי כמוך יודעת, מחליא את עצמו בהפרות ההנחיות ובפריעת הסדר, בשימת ז' על הסגר.

אילו הדבר היה תלוי בי, הייתי יוזם יציאה מיוחדת למרפסות או לחוצות ומבקש לבצע את מקבילתה ההפוכה של דקה דומיה - דקה של תשואות חן-חן, הודיה והוקרה, לכבודך; על האופן שבו את מבצעת את התפקיד שלך, לא לתפארת מדינת ישראל (אף שבעיניי את ראויה להשיא משואה לתפארתה) אלא למען דבר פשוט ובסיסי שנראה, אולי, כמובן מאליו אף שאינו כזה כלל וכלל-בריאות הציבור.

את עושה את מה שהיושר המקצועי שלך והמחויבות המוטלת עלייך במסגרת התפקיד מחייבים אותך לעשותו. את לא צריכה להסביר. את לא נדרשת להצטדק. הוסיפי ללכת כמו שאת תמיד הולכת - על-פי צו מצפונך, בידיעה ובתחושה כי את עושה את מה שצריך להיעשות ובאופן שבו יש לעשותו - תמיד כפוף לעובדות, לאמת. יישר כוח, ד"ר יקרה.

ו- שוב-אל תיקחי ללב, זה לא אישי. זה לא את, זה אנחנו: רעים, כפויי טובה, מגמגמים עצמנו עד זרא, עד שמוציאים מהפה מלה אחת טובה.