טובל ושרץ בידו

שתי סיסמאות בחירות שהשלימו זו את זו בבחירות 1996, חצי שנה לאחר רצח רבין, העניקו לבנימין נתניהו את הניצחון, כנגד כל הסיכויים. האחת היא זו שהמציאו החב"ד'ניקים "נתניהו, זה טוב ליהודים", והשנייה של מוטי מורל ופינקלשטיין: "פרס יחלק את ירושלים". שתיהן היו ה'גיים צ'יינג'ר' של הבחירות, שעל-פי כל התחזיות אמור היה פרס לנצח בהן 'בהליכה'.
החב"דניקים צדקו. הישגים כבירים רשומים על שמו של נתניהו, בתחומים הכלכלי, הביטחוני, המדיני ואפילו החברתי (לטענת אבישי בן חיים, נתניהו הוא זה שהרים את ראשה של ישראל השנייה, הנאמנת לו מאז 'עד מוות').

אבל משהו השתבש מאז. כשחזר לשולחן הממשלה בראשות שרון, בתפקיד שר האוצר, הוא בגד בשליחות שנטל על עצמו להניף בגאווה את דגל חזון הימין הלאומי. זה החל בהצבעתו השיטתית, ללא ניד עפעף, בעד גירוש יהודי גוש-קטיף והסגרת השטח לאויב, והגיע לשיא בתחילת הקדנציה השנייה שלו, ב-2009, הנמשכת עד היום, כשאימץ את חזון המדינה הפלשתינית בנאום בר-אילן, שממנו לא הסתייג עד עצם היום הזה וכנראה מתווה את חזונו האישי: "נהיה מוכנים בהסדר שלום עתידי להגיע לפתרון של מדינה פלשתינית מפורזת לצד המדינה היהודית". השמאל הישראלי לא היה מנסח זאת טוב יותר, והוא אכן חגג: "בבר-אילן ייסד נתניהו את המדינה הפלשתינית", קבע דניאל בן סימון, יו"ר סיעת העבודה דאז.

אילו רצה לנפץ את חזונו העיוועים הזה להקמת מדינה פלשתינית בגבולנו ועל נחלת אבותינו, היה לו חלון הזדמנויות לכך שנמשך לאורך ארבע שנות כהונת הנשיא טראמפ. אבל הוא ידע וביזבז בזדון לב את ההזדמנות, שכבר לא תחזור בימי ביידן. הרכבת כבר עזבה את התחנה. כמעט ודאי שהפיספוס הזה נעשה בכוונת מכוון.

מכיוון שהנבואה ניתנה רק לשוטים, נתייחס רק לעובדות מוצקות מן העבר, לגבי ההערכה שבתוך תוכו של נתניהו, יעני 'ימין חזק', מסתתר שמאלן קטן. עובדות: נתניהו הקפיא את הבנייה בירושלים וביו"ש; נמנע מלהכשיר את 69 הַמַּאֲחָזִים של ההתיישבות הצעירה, ש-20,000 מתיישביה חיים ללא שירותים מינימליים (מים וחשמל, תשתיות אינטרנט, דרכי גישה ועוד); מסרב בתוקף למלא אחר הכרעת העליון לפנות את חאן אל אחמר, ומתעלם מבניה פראית אחרת של הפלשתינים, אבל הורס בשיטתיות בניה של יהודים; אוטם עיניו מול שוד הקרקעות הפלשתיני הגדול בשטחי C, ועוד. הכל בשירות חזון בר-אילן לעתיד לבוא.

משוואה לא מציאותית

ולמרבה האבסורד הוא האיש שמזהיר אותנו שאם לא הוא ינצח בבחירות, כי אז עלול מי מיריביו - סער או בנט - להקים ממשלה עם השמאל, כלומר עם לפיד. נו, באמת. כמה אפשר לתעתע בבני אדם. ועכשיו, בעת שאתה הקורא מעיין בשורות אלה, לא יושב נתניהו עם השמאל, עם עמיר פרץ ואיציק שמולי? מה מהם? ימין חלש? הרי הם עצמם מודים בהיותם ממש שמאל. ועל צביעות מסוג זה, לצעוק 'זאב זאב!' כשהזאב יושב איתך ממש בבית, כבר אמרו חז"ל: טובל ושרץ בידו.

אבל העובדות לעולם לא יבלבלו את חסידיו. הם עודם משוכנעים בתקפותה של המשוואה הלא מציאותית הזו: 'נתניהו = ימין חזק'. גם התנערותו הפומבית מהתחייבותו המפורשת בפני מתכנסי עצרת הליכוד בבנייני האומה ערב הבחירות הראשונות של 2020, לא מזיזה להם: "נחיל את הריבונות על בקעת הירדן וצפון ים המלח ללא דיחוי ובלי שום וטו של אחמד טיבי. נחיל את החוק הישראלי על כל ההתיישבות, על כולה, על כל היישובים בלי יוצא מהכלל". והסוף, כרגיל, ידוע מראש: לא ריבונות, לא החלת החוק ולא נעליים. הכל דיבורים.

התופעה המביכה הזו של נאמנות עיוורת לאדם במקום לאידיאולוגיה, אינה רק נחלתה של 'ישראל השנייה' (בגירסה הבן חיימ'ית), שמצביעה מהבטן. גם מי שאמור להצביע מהראש נופל בפח משוואת 'נתניהו = ימין חזק'. אפילו רשימת 'הציונות הדתית' דהיום, נשבעה לו אמונים. ביטוי חד לתפיסה זו, ולא במפתיע, פזורה כחול אשר על שפת הים בין דפי 'ישראל היום'. העיתון מזהיר את "מי שמדינת ישראל חשובה לו", במלים אלה: "מי שארץ ישראל, עם ישראל ומורשת ישראל חשובים לו, צריך לצאת ולהצביע הצבעה שתבטיח ממשלת ימין". ובאותה נשימה ממש מובהר שממשלת ימין זה, כמובן, רק נתניהו. זו ואין בילתה. שהרי "הצבעה לסער ובנט תעלה את השמאל לשלטון" (כל הציטוטים מגיליון 9.3.21).

תגידו, הגעתם הרגע מהמאדים? הרי היה זה נתניהו עצמו, שלאורך כל הדרך העלה את השמאל לשלטון. אבל הפובליציסטיקה הישראל-היומ'ית בונה על זכרונו הקצר של הקורא: "בסרט אימים דומה, כבר היינו בעבר הלא רחוק". אבוי לאמת! "וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת", כבר קונן הנביא ישעיהו.

יסודות אידאולוגיים

לידיעת 'ישראל היום', סרט האימים בא עלינו תמיד דווקא ביוזמת נתניהו. דווקא הוא בז לרעיון ממשלת ימין מלא-מלא. ב-2009 זכה הימין ב-65 מנדטים, אבל נתניהו קבר את מיזם ה'ימין מלא' כשכלל בממשלתו את אהוד ברק ומפלגת העבודה, והשאיר בחוץ את מפלגת הימין האיחוד הלאומי. כנראה שאהוד ברק נחשב בעיניו, מן הסתם, נאמן יותר מן האיחוד הלאומי - "לארץ ישראל, לעם ישראל ולמורשת ישראל", שלושת היסודות האידיאולוגיים של הימין, כפי שניסח זאת 'ישראל היום'.

בסרט האימים הזה שוב היינו ב-2013. לימין היו 61 מנדטים אבל נתניהו הזמין לממשלתו את יו"ר העבודה שלי יחימוביץ, מצביעת רק"ח בעבר, והשאיר את הבית היהודי בחוץ. משסירבה יחימוביץ' ברוב הגינותה לעשות שקר בנפשה, הוזמנו ציפי לבני ויאיר לפיד. ובבחירות 2015, כשלימין 66 מנדטים, שוב הוזמן השמאל - יו"ר העבודה בוז'י הרצוג (שסירב בלחץ מפלגתו); ושוב כמעט חזר על עצמו אותו סרט אימים ממש בבחירות 2019, כשנתניהו שוב הציע, והפעם לאבי גבאי, יו"ר העבודה, את תיק האוצר.

בקיצור, אובססיה בלתי מוסברת לחיבור השמאל לממשלת הימין. זה מה שהיה לנו מאז 2009. אז למה שנאמין שזה לא יקרה גם אחרי בחירות 2021? בדבר אחד צודק 'ישראל היום': "חכם לא חוזר פעמיים על אותה טעות". ובוודאי כשמדובר באובססיה בלתי מוסברת לחיבור גורדי עם השמאל, מאז 2009. בכל תריסר השנים שחלפו מאז, נתניהו שואב כוחו מהימין כדי לבנות על נוכחות שמאל בממשלתו. טובל ושרץ בידו.