תולדות האלימות הבדואית <span style='font-weight:normal;'>[חלק ג']</span> <br>

הפלישות לארץ מהמאה ה-19 עד 1914

א. הבעיה הבדואית

רות קרק וסת ג'.פרנצמן קבעו שהבדואים שפלשו לארץ במאה ה-16 לא היו קיימים במאה ה-19. הם הביאו מידע של חוקרי ה"קרן הבריטית לחקירת ארץ ישראל" שביצעו בשנים 1871-7 מיפוי של התמקמות השבטים הבדואים ופירסמו מפה מפורטת ב-1880. על-פי מחקריהם היו בארץ 67 שבטים בדואים. המפה הראתה את השתלטות הבדואים על שטחים שהביאו לירידה במספר היישובים לעומת מספרם 400 שנים לפני כן.

עאדל מנאע העריך שמספר הבדואים בארץ בראשית המאה ה-19 הגיע ל-40,000. במשך המחצית הראשונה של המאה ה-19 חרגה השפעתם על חיי תושבי הקבע הרבה מעבר למספרם, עקב חולשת השלטון העות'מאני. לדעת מנאע הם היו למעשה "אדוני הארץ". איברהים פשה הצליח בתקופת הכיבוש המצרי (1841-1831) להדוף את הפשיטות של הבדואים והיו כפרים שנהרסו וחזרו להתאכלס. הבדואים נקמו בשלטון המצרי על הצרת צעדיהם בהצטרפות ל"מרד הפלאחים" ב-1834/5. הם גם זינבו בצבא המצרי בעת נסיגתו בחזרה למצרים.

מנאע קבע שהשלטון העות'מאני המשיך בפעולות נגד הבדואים לאחר הנסיגה המצרית אבל ללא הצלחה מרובה. רק לאחר סיום מלחמת קרים (1856) הצליח הצבא העות'מאני להחזיר את הביטחון בדרכים וליושבי הקבע. מנאע קבע שבהדרגה חוסלה עליונות הבדואים. התחזקות השלטון העות'מאני אילצה את הבדואים להשלים עם המציאות החדשה וחלקם עברו להתיישבות קבע בעידוד השלטון העות'מאני. אבל, מחקרים אחרים בדעה שהבדואים המשיכו לחדור לארץ גם בשלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20.

המיפקדים העות'מאנים לא כללו ברוב המקרים את הבדואים במיפקדי האוכלוסייה. פרד מ. גוטהיל העריך שמספרם בשלהי המאה ה-19 היה 18,590 ויהושע בן אריה סבר שמספרם היה בין 20,000 ל-30,000 (ראה סעיף ב.3). שמואל אביצור קבע שמספר הבדואים בארץ גדל לאורך המאה ה-19 והעריך שבארץ ישראל המערבית היו כ-40,000 בדואים. המיפקד המנדטורי הראשון מ-1922 קבע שמספרם הוא 103,331, אבל אביצור בדעה שהמספר מוגזם. על-פי מיפקד זה הם היוו 14% מכלל האוכלוסייה.

אריה ביתן תאר את מצב הביטחון במאה ה-19 בגליל התחתון המזרחי. הוא קבע ששלטונם של השבטים השונים באזור היה מוחלט. פעילותם הייתה בעלת השפעה מכרעת על אי-ההתפתחות של האזור. מלבד תקופות קצרות מצב הביטחון בגליל התחתון המזרחי היה גרוע. השבטים הבדואים גבו דמי חסות מהכפריים ותכופות שדדו והרסו ואילצו את הכפריים לנטוש. גם מצב הביטחון בדרכים היה גרוע. שיירות הסוחרים והנוסעים הותקפו ונשדדו. אוזלת היד של השלטון העות'מאני הייתה מוחלטת.

כתוצאה מחדירת הבדואים הייתה נטישה של כפרים בגליל התחתון המזרחי בשנים שקדמו למיפקד האוכלוסין של 1871/2. גם בהר צפת המזרחי הייתה חדירה של בדואים ובעמק החולה. האזור כולו סבל מירידה במספר התושבים. הבדואים דחקו את רגלי הכפריים גם מעמק בית שאן ורמת יששכר. על-פי הסקר של הקרן הבריטית לא הייתה אוכלוסייה בעמק בית שאן מלבד בעיר בית שאן. גם לעמק יזרעאל חדרו הבדואים. הייתה באזור מכת מלריה והבדואים ניצלו את דלילות האוכלוסייה כדי להקים אוהליהם באזור.

כתוצאה מהשליטה הבדואית לאזור רק ארבעה כפרים היו מאוכלסים ברציפות לאורך המאה ה-19 מתוך 30, שני יישובים היו נטושים לאורך כל המאה ה-19 ו-13 כפרים היו מיושבים לסירוגים אם כי כלל לא ברור שעל-ידי אותם תושבים וחמישה כפרים נהרסו בשלהי המאה ה-19, ובסוף המאה היו באזור ששה כפרים כנראה חדשים. איברהים פשה הצליח לרסן את הבדואים בתקופת הכיבוש המצרי (1841-1831) ולאחר נסיגת הצבא המצרי עשה השלטון העות'מאני מאמצים לרסן את הבדואים אבל לא תמיד בהצלחה.

דוד גרוסמן תיאר את השתלטות הנוודים הבדואים על פני אזורים נרחבים. הבדואים הקימו את אוהליהם באזורים דלי אוכלוסין ודחקו משם את מעט הכפריים שחיו שם, אבל השתלטו גם על אזורים מאוכלסים ודחקו את האוכלוסייה הכפרית. דוד גרוסמן סקר את האזורים אליהם חדרו הבדואים: האזור של הגליל העליון והתחתון המזרחי, בקעת הירדן, עמקי בית שאן ועמק יזרעאל ורמת יששכר. אזורים אלה היו בעלי אקלים חם וכמות גשמים מועטת שלא התאמו לשיטות עיבוד הקרקע המסורתיות של הכפריים ולכן אזורים אלה היו דלילי אוכלוסין. הבדואים חדרו לאזורים אלה ודחקו את רגלי הכפריים על-ידי דרישה לדמי חסות ופשיטות עם עדריהם על השטחים המעובדים.

עדנה זמונסקי תארה את השתלטות הבדואים בבקעת הירדן בתחום אזור יהודה ושומרון. לפני 1864/5 הייתה הבעלות על הקרקעות באזור בידי הפלאחים אבל החל מאותה שנה עברה השליטה/ בעלות לידי שבטי הבדואים שחדרו לאזור. ההסכם בין הפלאחים לבדואים קבע שהפלאחים יקבלו 2/3 מהיבול והבדואים יקבלו 1/3. אבל, הסידור הזה לא האריך ימים וב-1872 השתלט השולטן עבד אל-חמיד על קרקעות האזור. הפלאחים העדיפו להיות אריסים של השולטן ולא להיות נתונים לחסדי הבדואים.

יובל ארנון-אוחנה תאר את ההתנכלות של הבדואים ליישובים. הם שדדו וגבו מיסים וכופר ואם הכופר לא שולם במועד הם פגעו בשדות היישוב. כתוצאה מההתנכלויות של הבדואים נדחקו כפריים מהעמקים והאוכלוסייה הלכה והצטמקה בהדרגה. ההתנכלויות של הבדואים לשיירות הסוחרים והנוסעים גרמו לכך ש"דרך המלך" שעברה בעמקים נדחקה אף היא מהאזור.

ב. מפת ההתמקמות של שבטי הבדואים

יובל ארנון-אוחנה וארנון מדזיני תיארו את מפת ההתמקמות של שבטי הבדואים שחדרו לארץ לארץ מהדרום וממזרח. רוב השבטים הבדוואים העדיפו את חוף הים ואת העמקים.

צפון

הגליל - חדירת השבטים הבדואים לגליל הייתה פועל יוצא של הידלדלות האוכלוסייה בגליל, עקב המדיניות של השליטים השונים והמלחמות הבלתי פוסקות שפגעו קשה באוכלוסייה הכפרית.

שבטי הבדואים בגליל התחתון המזרחי - קרן המחקר הבריטית דיווחה על מספר שבטים בדואים שנדדו בתחומי האזור. ערב א-דליקה, בנו צק'ר, ערב אל-סביח, שבט החוארה, וערב אל-בני פהיד ושבט הנאדי. ערב א-דליקה- מתיישבים יהודים העידו שהשבט נדד באזור בקעת יבניאל אבל חסר מידע על מוצאם ומועד הגעתם.

גליל עליון - יובל אוחנה-ארנון דיווח שהשבטים ערב אל-עראמשה, ערב אל שמאליה וערב אל הייב חדרו לגליל העליון דרך הואדיות החוצים אותו. השבטים ערב אל-היב וערב אל-זנגריה גבו "דמי חסות" בכפרי הגליל העליון עד סוף המאה ה-19 .שבט ערב אל-זבידאת חדר לגליל העליון המערבי והתיישב באזור שפרעם. חלק מהבדואים העדיפו להתיישב באזורים דלי אוכלוסין כמו הר מירון ואזור אלונים-שפרעם.

עמק יזרעאל, ובקעת הירדן - הבדואים התיישבו בשטחים דלי אוכלוסין בעמקים שהיו אזורי ביצות. שבטי הענזה: אל-ג'דעאן, דהאם ובנו צקר, ושבטים נגרואידיים שהגיעו מהדרום הציבו אוהליהם בבקעת הירדן. הבדואים הפכו את עמק תענך לאזור מריבה ובשנת 1850 פרץ באזור סכסוך דמים בין התושבים לבין שבט בני סקר. הבדואים סולקו בהתערבות השלטון העות'מאני. מספר תיירים אנגלים, גרמנים ואמריקנים ביקרו בעמק יזרעאל במחצית הראשונה של המאה ה-19. הם מצאו אוכלוסייה כפרית-בדואית מצומצמת, החיה בבקתות בוץ עלובות, ותיארו את המקום כמלא ביצות, בלתי מעובד ברובו, המשמש שדה מרעה לעיזים וכבשים ומופקר לפלישות שבטים בדואים מעבר הירדן.

איריס אגמון - אגמון חקרה את חדירת הבדואים לעמק החולה ולעמק בית שאן ואת השלב הראשון בתהליך המעבר מחיי נוודות לחיי קבע למחצה. אגמון הסתמכה על מספר מחקרים ובעיקר על המחקר המקיף של פקידים עות'מאנים בכירים מוילאת ביירות שערכו סיור מקיף באזור ופירסמו את תוצאותיו בשני כרכים ב-1917.

שבט אל-ע'וארנה התיישב ב-12 כפרים בעמק החולה. השבט הגיע מנג'ד שבחצי האי ערב, כנראה עוד במאה ה-18. הם חדרו תחילה לבקעת הירדן ומשם נדדו לאזור או"ם אל-פאחם. תחנתם האחרונה הייתה בעמק החולה ואליהם הצטרפו עריקים מהצבא המצרי. אומנם הם חיו בכפרים אבל המשיכו לחיות באוהלים ולקיים אורח חיים נוודי. השבט עבר להתיישבות קבע ועסק בחקלאות אבל, כנראה שלא חדל לחלוטין מנוודות. הם נהגו לשווק את עודפי היבולים בערים בסביבה.

שבטי עמק בית שאן - אגמון מנתה ארבעה שבטים (אל-בסאתוה, אל-בואטיה, אל-ע'ואויה ואל צוקור) ופלג של שבט בני צח'ר. שבט אל-צוקור ובני צח'ר היו מנג'ד בחצי האי ערב. לא הובא מוצאם של שאר השבטים. אגמון הסתמכה על מספר מחקרים לגבי הנתונים הדמוגרפיים של השבטים. מספרם הכולל בשלהי השלטון העות'מאני הוערך ב-7,000-6,000. אל-צקור מנה 2,500 עד 3,000, אל-ע'ואויה מנה 2,000 ושני השבטים הנותרים מנו 1,500. שבטי עמק בית שאן היו בשלב הראשון למעבר להתיישבות קבע. מצד אחד הם עסקו בחקלאות אבל המשיכו בחיי נוודות פעמיים בשנה. בחורף הם נדדו לעבה"י המזרחי ובקיץ לאזור הנמוך לאורך גדות הירדן. החוקרים קבעו שאין לראות בהם בדואים ממש. מאחר שהיו מאבקים בין השבטים על אזורי המחיה, השלטון העות'מאני הגדיר את אזורי המחיה שלהם אבל רוב האדמות בעמק בית שאן השתייכו לסולטן העות'מאני והשבטים היו, למעשה, אריסים ששלמו חמישית (20%) מהיבול לבעל הקרקעות. הם המשיכו לחיות באוהלים ולקיים אורח חיים נוודי.

שבט בנו- צק'ר (שק'ר) היה חזק במאה ה-18 ובראשית המאה ה-19 עדין שלט באזור, גבה דמי חסות מהכפריים ושדד שיירות סוחרים. השבט נדחק לכיוון בקעת הירדן ועמק בית שאן בידי איברהים פשה (1840-1831). לאחר סיום הכיבוש המצרי השבט חדר שוב מערבה לאזור וביצע מעשי שוד ורצח. בנו- צק'ר שדדו מתושבי נצרת רכוש בשווי 200,000 פיאסטר עות'מאנייםגבו דמי חסות. ב-1854 פשט השבט על עמק יזרעאל וסביבתו ושדד, הרס ורצח. ב-1863 פשט השבט על עמק יזרעאל וסביבתו ושדד אל כל הבקר. עקיל, בעזרת מושל עכו הצליח להדוף את הפולשים. בנו צק'ר גורשו לעבה"י המזרחי אבל לאחר מותו של עקיל שוב חדר השבט מעבה"י.

אל-סביח - הגיע לאזור עוד במאה ה-18 ובאמצע המאה ה-19 סר השבט למרותו של עקילה לאחר שפלישתו לאזור טבריה ב-1863 נהדפה. אבל לאחר מותו של עקיל הפך השבט לחזק ביותר בגליל. השבט נדד בין בקעת בית נטופה והר תבור ועסק בשוד וביזה של המתיישבים, ביניהם יהודים, וסוחרים ונוסעים בדרך לעכו. שבט ערב א-סביח השתלט על אזור הר תבור. ב-1863 חדרו השבטים הבדואים בנו-חסן, הסביח והסרדייה, מעבר הירדן לאזור טבריה. שבט בנו-צק'ר חדר לעמק יזרעאל ועסק בשוד בקר.

הר הכרמל, רמת מנשה ואזור חיפה ועמק זבולון היו ברובם בעלי אוכלוסייה דלילה בשל משאבי חקלאות נחותים. הבדואים ניצלו את דלות האוכלוסין והשתלטו על אזורים שלמים. אוחנה-ארנון דיווח שהשבט הבדואי אל-שקיראת התיישב באזור חיפה, שבט ערב אל-סעאידה הגיע ממצרים והתיישב אף הוא באזור חיפה.

דרום

באזורי המרכז והדרום פלשו שבטי הבדואים לשפלה הדרומית, הר חברון ואזור גוש-עציון של ימינו, צפון השומרון, עמק הפרעה, בקעת יריחו, צפון הנגב ומדבר יהודה. הר חברון ומדבר יהודה היו בעלי אוכלוסייה דלילה והבדואים רעו באזור את צאנם. בהרי יהודה - שבט התעאמרה התיישב במורדות הרי יהודה באזור בית לחם וחברון. באזור המדברי של הדרום והנגב המשיכו הבדואים בחיי נוודות אבל ערכו פשיטות לשומרון, ליהודה ואף לגליל עד שרוסנו.

מרכז

צפון השרון שכלל את עמק חפר היה אומנם בעל אדמות פוריות אך האזור סבל מהצפות מנחל חדרה ויובליו ולכן ההתיישבות בו הייתה דלילה. אחד היישובים הבודדים באזור היה קאקון שהתיישבו בו תורכמנים עוד בתקופת השלטון הממלוכי. הבדואים והפלאחים השתמשו באזור זה למרעה לעדריהם. הבדואים הפכו את אזור אום אל-פאחם לאזור מריבה ובשנת 1850 פרץ באזור סכסוך דמים בין התושבים לבין שבט בני סקר. הבדואים סולקו בהתערבות השלטון העות'מאני.

אזור רמלה - לוד כלל גם את אזור ראשל"צ, נס ציונה ורחובות של ימינו. אזור רמלה מערב סבל ממכת הביצות כתוצאה מהצפות נחל שורק והבדווים רעו באזור את צאנם. אזור יפו - באמצע המאה ה-19 הגיע גל גדול ממצרים שכלל את השבטים ערב אבו כשכ, אל-סואכרה ואל קרעאן.

ג. הפלישה ממצרים

השבט הבדואי המצרי: הנאדי - יש הבדלי גירסאות בין החוקרים לגבי ראשית החדירה של שבט הנאדי לא-שאם, הוא שמו הערבי של הארץ. על-פי גירסת יוסוף סואעד, מוסא אל-חסי מהשבט המצרי הנאדי נאלץ לברוח ממצרים ב-1814 לאחר שהואשם ברצח והתיישב בעזה. תוך זמן קצר הוא הפך למפקד יחידת פרשים שכירים בשירות השלטון העות'מאני. הוא נרצח ב-1830 ולאחר הירצחו תפס בנו עקיל את מקומו ועבר לשירותו של איברהים פשה בנו של מוחמד עלי, שכבש את הארץ ב-1831. הוא הסתכסך עם המצרים ועבר לשירותם של העותמ'אנים ואף לקח חלק, בתקופה הביניים, במרד הפלאחים נגד השלטון המצרי ב-1834. בשל סכסוך בעבר עם השלטון המצרי שהאשימו ברצח.

החוקרים גדעון מ.קרסל וראובן אהרוני חקרו את תולדותיו של שבט הנאדי במצרים ובאל-שאם. על-פי גירסתם שבט זה על כל פלגיו היה שבט חזק שגרם בעיות לשליטי מצרים. אבל, מוחמד עלי שמונה לתפקיד מושל מצרים מטעם העות'מאנים ב-1805 ובנו איברהים פשה הצליחו לרסן את השבט ולרתמו לשירותם. פרשי השבט גויסו לשירות צבאי. מוחמד עלי תיכנן להשתלט על א- שאם ובמסגרת תוכניתו וכגמול על שירותם התיר להם מוחמד עלי להתיישב על הדרך לאורך צפון סיני, אל-עריש, עזה בתנאי שיגנו על האזור. מוחמד עלי ניצל את חולשת השלטון העות'מאני ושלח את השבט לאזור עזה. הם השתלטו על האזור בין 1807 ל-1818. ב-1828 נשלחה תגבורת מבני השבט כדי להגן על דרך אל-עריש. ב-1831 גויסו 12,000 פרשים מהשבט ולאחר הכיבוש המצרי הוטל עליהם לחסל את ההתנכלויות של הבדואים לפלאחים. בנובמבר 1831 הוטל על הבדואים מהשבט לשמור על הדרכם בין נצרת-טבריה ועמק יזרעאל וב-1832 קיבל פלג נוסף של השבט רשות לעבור ממצרים ולהתיישב מצפון-מזרח לעזה.

שבט הנאדי על פלגיו השונים השתלט בעידוד המצרי על שטחים נירחבים בארץ. ב-1832 קיבל פלג נוסף של השבט רשות לעבור ממצרים ולהתיישב מצפון-מזרח לעזה וב-1836 קיבלו ראשי השבט אדמות באזור עזה. פלגים נוספים של השבט קיבלו רשות להתיישב באזור קיבוץ דורות של היום וליד כפר מנחם של היום. פלגים נוספים התיישבו בעמק חפר והאזור בו התיישבו נקרא עד היום ואדי חוארת'.

היחסים בין עקיל והשלטון העות'מאני עברו עליות ומורדות, אבל בכל פעם הם נאלצו להשלים מחדש עם כוחו. העות'מאנים נאלצו להשלים עם העובדה שהשבט המצרי הנאדי, בהנהגתו של עקיל, מסוגל להביא ביטחון לצפון הארץ. אבל, בשלב מסוים פוטר עקיל ועבר עם שבטו לעבר הירדן. משם ערך פשיטות שוד לצפון הארץ, יחד עם שבט הבנו-צח'ר, ועירער את הביטחון. ב-1847 התגברו הפשיטות של עקיל ושבטו לעמק הירדן, בשיתוף עם 3 שבטים: הבנו-צח'ר, הצקר והצביח. השלטון העות'מאני לא הצליח להתגבר על הפשיטות ונאלץ להחזיר את עקיל לתפקידו כשומר הביטחון. כוחו של עקיל גבר ב-1848 כאשר הוא קיבל על עצמו להגן על משלחת אמריקנית שבאה לחקור את הירדן וים המלח.

ב-1854 פשט עקיל עם שבטו לגליל התחתון המזרחי והרס כפרים בכל אזור הגליל עד צפת ועל-פי אריה ביתן האזור לא התאושש ממהלומה זו. אומנם בסוף שנת 1840 ובראשית שנת 1850 החלה ריאורגניזציה בצבא העות'מאני והרמטכ"ל החדש, מוחמד קברצלי פאשה, עשה ניסיון להשתלט על כל הגורמים שעשו בסוריה וא"י כבתוך שלהם - בדואים, דרוזים - אבל ללא הצלחה יתרה. בלית ברירה נעשה שימוש בשירותיו של עקיל, שהצליח בהשלטת סדר יותר מהצבא אבל בסופו של דבר הצליחו העות'מאנים לעצור אותו ולהגלותו לגבול סרביה. אבל, עקיל הצליח לברוח ממקום גלותו ותוך זמן לא רב שוב חזר לעבוד בשירות השלטון העות'מאני. העות'מאנים נאלצו להיכנע ולקבל את עקיל לשירותם לאחר שהוא קיבל תגבורת משבט הנאדי ממצרים ואחיו צאלח הצטרף אף הוא עם יחידת פרשים. עם התגבורת החל עקיל שוב לפשוט על כפרי הגליל ועמק יזרעאל.

ב-1860 פרצה מלחמה בין הדרוזים והנוצרים בלבנון והיהודים והנוצרים בגליל חששו שהמלחמה תתפשט לגליל ורבים החלו לברוח. אבל, היה זה עקיל שנתן חסותו ללא מוסלמים ואף חיזק את מעמדו על-ידי הידוק הקשרים עם צרפת, למורת רוחם של העות'מאנים.