תסמונת מינכהאוזן או מטרופוביה

מנהג חדש בא למדינה - להתנגד לתוכנית המטרו, המוצא התחבורתי היחידי למטרופולין גוש-דן המורחב המונה כיום כ-4.5 מיליון תושבים, בין אשדוד לנתניה ועתיד למנות על-פי ההערכה כ-10 מיליון בשנת 2050, בעוד 28 שנה בלבד.

האבסורד הגדול הינו בעובדה שנושאי דגל ההתנגדות הינם ראשי ערים, מהנדסים ומתכננים המייצגים עיריות ורשויות מקומיות, הממוקמות בטבעת החיצונית של המטרופולין, דוגמת ראשון לציון, כפר סבא, רמלה ועוד. לטעמי דווקא הם, הסובלים 24/7 מפקקי ענק בואכה מקומות העבודה והבילוי בתל אביב, צריכים להיות המעוניינים העיקריים בקידום המטרו, שיקצר פי כמה וכמה את זמן הנסיעה ויהפוך אותה לנוחה, זולה וזמינה לאין שיעור.

הטיעונים של אותן עיריות ורשויות מייצגים את תפיסת העבר ולא העתיד. ככלות הכל, איך ניתן ואפשר להשוות את הנזק לאי אילו פרויקטים של תמ"א 38, לעומת התועלת הכלכלית, התחבורתית ושדרוג איכות החיים במטרופולין ענק וצפוף לעייפה? לכאורה לצופה מהצד נדמה שמדובר בתסמונת מינכהאוזן, הבאה לידי ביטוי בהכאבה לילדים שלך על-מנת שאחר כך תוכל לסעוד אותם. בפרפראזה לתושבי אותן ערי לווין מרוחקות, מעורבת ב"מטרופוביה", חרדה מפני הפרויקט שיהפוך סדרי עולם.

ובכן, כמי שאמונה על כל נושא הרישוי וההיתרים, אני גם סבורה כי מדובר כאן בתסמונת מובהקת של "הגולם קם על יוצרו". אכן כולנו סובלים מביורוקרטיה וחרדים שמא פרויקטים אלה או אחרים יתעכבו בשל עבודות המטרו. בלי ספק זה יקרה. אבל האם מישהו ממקבלי ההחלטות חשב שזו בעצם הזדמנות פז להכניס רפורמה מקיפה בכל הקשור לביורוקרטיה?

אכן, על-מנת שעבודות המטרו לא יתקעו לחלוטין את מקצב החיים בעשרות העיריות והרשויות שבהן יעברו 145 הקילומטרים של קווי המטרו ויוקמו לאורכן לא פחות מ-109 תחנות, חייבים מקבלי ההחלטות לבצע לאלתר, כאן ועכשיו, שינוי דיסקט יסודי בכל מה שקשור להליכי ההיתרים, ההתנגדויות וכו'. כמו-כן, באותה תקופת ביניים של הקמת המטרו, ועל-מנת להימנע מהחרפת הפקקים, יש לקדם במהירות האפשרית הקמת מאות נת"צים נוספים (נתיבים מיוחדים לתחבורה ציבורית) ולסבסד עוד יותר את עלויות התחבורה הציבורית, זאת על-מנת להקטין במידת האפשר את הפקקים הבלתי נסבלים ההופכים עבור מי שנוסע בשעות העומס מכפר סבא או ראשון לציון לתל אביב, לחוויה מפוקפקת של סיוט יומיומי.

פעולות אלה ונוספות, הינן הכרח המציאות על-מנת שעבודות המטרו, העשויות להמשך כ-20-15 שנה, לא יהפכו לחרב פיפיות שתתקע לחלוטין את מרקם החיים בערי גוש-דן המורחב. זוהי, אכן, חרדה מובנת, אולם ההיסטוריה של מדינת ישראל מלמדת אותנו שרק מי שידע להתגבר על חרדות ולעמוד באתגרים הצליח. והמבין יבין!