מסורת של כניעה

נעמי שמר, נעמי פרנקל, מרדכי הורוביץ (בעלה של שמר) ואחרים, שהעזו לעבור מהשמאל לימין בעשורים האחרונים, חשו היטב את ידו הכבדה והנוקמת של השמאל. כדרך השמאל מאז ומתמיד (עוד כלפי אורי-צבי גרינברג, אבא אחימאיר ופורשים אחרים ממנו), הם הוחרמו, הודרו, הושמצו, והפכו ללעג ולקלס. עכשיו מתחילים לחוש זאת אילה חסון (לאחר פרסומיה על פרשת גל הירש), ואביב גפן (שמעולם לא היה כוס התה שלי) אחרי שהופיע במופע מפייס ומתחרט על התבטאויותיו הבוטות בעבר כלפי המתיישבים ביהודה ובשומרון; וזה היה, שומו שמיים, בפני קהל בבית-אל.

הכסף הגדול, הפרסים והתהילה נמצאים בידי שמאלנים ובידי עבדיהם הנרצעים (ושפחותיהם הכנועות) במשרדי ממשלה, בחברות ממשלתיות ובקרנות, שמממן הציבור. כספינו משמשים בידיהם למשמ̤ע יוצרים, אמנים ועיתונאים, ולהחזיקם צייתנים בתלם הראוי. כולם, כמובן, מופעלים מיד כנמסיס בעלת שוט, חרב ופנקס צ'קים, שאינם נכתבים עוד לטובת העריק הנבזה, אלא רק לטובת המתקרנפים.

קחו, למשל, את שתי קרנות הקולנוע, שמנפיקות לנו בזדון – בכספנו – סרטים ישראלים, הגובלים באנטישמיות, בשנאת המדינה ובביזויה, שנועדו אך ורק כדי לרצות שופטים בפסטיוולים בינלאומיים. כל ביקורת על מדיניות הקרנות הללו מזעיקה את ראשי הקרנפים להשתלח בחמת-זעם ובצדקנות אלימה במבקרים – כמובן, רק בשם חופש הביטוי.

קרן קולנוע שומרון הוקמה במסגרת יוזמה של משרד התרבות להקים קרנות אזוריות, שיטפחו יוצרים בקולנוע. כלומר, פירוק המונופול של שתי הקרנות הוותיקות ומתן הזדמנות גם למי שאינם מוטביהן. אין פלא, שהקרן השומרונית ספגה מיד אש כבדה – כמיטב המסורת הז'דאנוביסטית מפי שומרי החומות.

למרות זאת, העזו שחקנים וקולנוענים רבים לתמוך בקרן השומרונית - למרות שיותר מ-140 יוצרים חתמו על מכתב, שטען, כי דרכה "מלבינים את הכיבוש". הם הצהירו (קישור: אחרי מכתב החרם - אמנים תומכים בקרן קולנוע שומרון: "כר פורה לקולות חשובים" (ynet.co.il)), כי הקרן מהווה "כר פורה לקולות, שחלקם אולי לא באים לידי ביטוי כיום בצורה מספקת". כלומר, חתרנות חצופה נגד הקול האחיד והעוין למדינה, שמשמיעות קרנות הקולנוע.

את הסערה חוללה עוד בחודש יולי הצהרה בפסטיוול, שקיימה קרן קולנוע שומרון, כי יש להביא את טקס חלוקת פרסי אופיר לשומרון (שבעיני מוטבי קרנות הקולנוע הממלכתיות הנם, "שטחים כבושים בגדה המערבית"). לדברי המוחים נגד הקרן השומרונית, "מאחורי הקמת 'קרן קולנוע שומרון', לא עומדת אהבת התרבות, אלא פוליטיקה, שמטרתה למחוק את הקו הירוק ואת ההבחנה בין משטר צבאי לאזרחי".

אלו מלים גבוהות של תעמולה אנטי-ישראלית, שבשם המלחמה ב"כיבוש" וב"אפרטהייד", שמחבריהן הזו ממוחותיהם הקודחים, מכסות על ניסיונם האלים למנוע חופש ביטוי מיוצרים ישראלים, שאינם עוכרי ישראל.

מכתב הבלע של היוצרים השמאלנים נגד קרן הקולנוע שומרון הוציא את המרצע מהשק, ומלמד על הכוונות האמיתיות של כותבי המכתב.

אל"ם אבינועם אמונה, מפקד המכללה לפיקוד טקטי (מלט"ק) ומפקד חטיבת החרמון, לא נועד לקידום בסבב הזה, ופרש מהצבא. אליבא דכולי עלמא, צבאנו הפסיד מפקד מעולה.

זה טבעי: לכל ארגון - ובעיקר, לצבאות - יש בעיה כיצד להכיל חריגים במצוינותם, והוא נפטר מהם במעלה הדרך, כדי שלא יאיימו על הצמרת הבינונית ומטה בלשון המעטה. כך, מבטיחים את שלום המנהלים-מפקדים ובה בעת את דשדוש הארגון במי אפסיים. אל"ם אמונה אינו הראשון, ששילם ביוקר על מצוינותו, ולא יהיה האחרון.

עם זאת, איני מוציא מכלל אפשרות, שבכל זאת, כיפתו, זקנו ואורח חייו הדתי של המתנחל (בעיניי – זו מעלה יתרה!) מקצרין היו, באווירה הנוכחית בקרב העלית במדינה ובצבא, כשהצרחה, "הדתה", הנה קריאת-הקרב של עוכרי היהדות בקרבנו – מרכיב בהחלטה, שלא לקדמו.

ה"סליק" – מחסן נשק, כביכול סודי, בסלנג של טרם המדינה – של קיבוץ משמר-השרון בעמק חפר נבזז, ונעלמו ממנו עשרים כלי-נשק, שהיו בתצוגה, שסיפרה את גבורת המקום. כשהתגלגל הסיפור הלאה, התברר, שהתצוגה ב"סליק" הה לא הייתה מאובטחת. כלומר, כל זב וצרוע היה יכול לשים את ידו בקלות על תכולתה.

ולא אתנחם בעובדה, שכלי-הנשק הישנים היו מעוקרים, כיוון שחרט טוב מסוגל להשמישם. ה"סליק" במשמר-השרון הוקם בשנת 1940 מתחת לרפת הקיבוץ. ב"שבת השחורה" (29 ביוני 1946) לא הצליחו הכובשים הבריטיים לגלותו – בניגוד ל"סליקים" בקיבוץ יגור. כיום הוא משמש אתר מורשת, שמארח מבקרים.

זה אינו אתר המורשת הראשון, שנפרץ, ונגנבו ממנו כלי-נשק. בפברואר חדרו ערבים מטובא-זנגריה למוזאון "גולני" בגליל התחתון, גנבו עשרה כלי-נשק, ונתפסו כמה שעות אחר הפריצה.

1,200 המחבלים, הכלואים בבתי-הסוהר שלנו (האסירים הביטחוניים), הואילו בטובם לא לשבות רעב. הם פותו על-ידי שירות בתי-הסוהר לוותר על כוונתם לרעוב – כנראה, כהרגלו של שירות בתי-הסוהר, תמורת הטבות, ששיפרו את רמת אירוחם בקייטנות שב"ס.

בעקבות בריחת האסירים מכלא גלבוע לפני כשנה שב"ס השית על האסירים הביטחוניים סנקציות. הנהגת האסירים הודיעה, כי החליטה לבטל את שביתת הרעב לאחר שהנהלת הכלא חזרה בה מהחלטתה לשנות את הסדרים בבתי-הסוהר. בינתיים לא בוטלה ההחלטה לפזר את אסירי הג'יהאד האיסלאמי בין בתי-הסוהר, אך איני בטוח, שזה אינו הוויתור הבא של שב"ס, ולא האחרון.

בתחילת החודש נכנע שוב שב"ס, ושחרר עוד עציר ערבי, ששבת רעב (לפחות, כלפי חוץ, למרות שנראה מצוין אחרי עשרות ימי רעב) על מעצרו. הוא אינו השובת הרעב הראשון, ששוחרר על-ידי שב"ס בעקבות שביתתו. זו מסורת של כניעה, הנקוטה בידי שב"ס מימים ימימה, ומכרסמת בשאריות ההרתעה הישראלית נגד המחבלים – יחד עם קייטנות שב"ס.

צוות גדול של חוקרים במכון הבינלאומי למדיניות נגד טרור (ICT) באוניברסיטת רייכמן בהרצליה הציגו בכנס השנתי של המכון את מחקרם המקיף על המלחמה הבאה. יצאתי מהמושב מודאג במיוחד מהערה, שהושמעה במושב, כי זה, כנראה, המחקר המקיף היחיד על הנושא.

גם תוכן המחקרים היה מדאיג במיוחד. כשמתאר המלחמה מדבר על כמות של 2,500 טילים ורקטות, שיירוּ על המדינה מדי יום משך שבוע, או יותר – התשתית תיהרס ביסודיות, כמו ברעידת אדמה בעוצמה אדירה, ותהיה בעיה לספק מים, חשמל, מזון, שירותי פינוי, חילוץ ועזרה רפואית לתושבים. לדברי ד"ר אבי ביצור, ראש התוכנית לחברה, ביטחון והגנת העורף במכללה האקדמית בית ברל, מחריפה הבעיה משום שאין כל הכנה לקראת הבאות. צירוף שתי ההרצאות – של ביצור ושל צוות ICT – מדיר שינה.

מלות הרגעה, לעומת זאת, שמעתי ממזרחן, שטוען בתוקף, כי לחיזבאללה אין שום אינטרס להסתבך במלחמה בישראל, כיוון שהיא תפגע בהישגיו ובאפשרותו לבצע את תוכניתו המדינית בלבנון. בכל אופן, גם אם המזרחן צודק, ראוי לחרוג מהמסורת הישראלית, ולהתכונן למלחמה הבאה, כדי לא לעמוד מול שוקת שבורה.

תא"ל רן כוכב, דובר צה"ל, ממשיך להסתבך בהודעות מביכות. הפעם הוא כינה בציוץ בחשבון הטוויטר הרשמי של צה"ל, "מסתננים שברשותם נשק". הציוץ משקף, כנראה, את יחס צבאנו לפעילותו המבצעית, או במלים אחרות – בלבול מוחלט בהגדרת האויב.

בשם הדמוקרטיה והממלכתיות, עוברת המדינה בשנים האחרונות גל אדיר של גזענות חשוכה ואנטישמית, שאין למבטאיה כל בושה, והפכה מזמן לנורמטיווית. זה מתחיל בשנאה בוטה לחרדים, שסופגים בלי-הרף שיסוי, השמצות וקריקטורות, שלא היו מביישים את דר שטירמר, הבטאון האנטישמי הנאצי. גם בחובשי הכיפות – ובעיקר, במתנחלים ביהודה ובשומרון – מטיחים אין-סוף דברי שיסוי אנטישמיים, ביטויי גזענות וקריאות לחרם בנוסח BDS.

הגדול מכולם, כמובן, הוא אביגדור ליברמן, שרוכב מאז ומתמיד כל הדרך לכנסת ולממשלה על סוס הגזענות ועל פרדת ההסתה, והוא הבוטה ביותר. איש לא יקרא לו לסדר, או יעמידו לדין. גם יהיר לפיד ומפלגת אין עתיד אינם קוטלי קנים בגזענות חשוכה – ומעניין, שנתפסו על חם בתעמולתם ברוסית דווקא, שהגדירה את הליכוד כמפלגה ספרדית – הליכוד, טוענת הפרסומת הגזענית של אין עתיד, "כבר לא מייצגת את כל החלקים של הציבור הישראלי, זנחה את האידאולוגיה שלה והפכה למפלגה סקטוריאלית ספרדית". וידוע, שהעורב הלך אצל הזרזיר (או להפך) מפני שהוא בן מינו.

כמובן, כשנתפסו, גנזו הדמוקרטים הידועים מאין עתיד את תעמולתם, ולמען יראו וייראו, פיטרו את הש"ג; ולא את מי שהגה את הפרסומים הגזעניים, או את החלול לפיד, שאישרם. והחלול מומחה אדיר לאנטישמיות. הרי כבר שמענו את הגדרתו המופלאה של הבור ועם-הארץ למושג.

הדג מסריח מראשו החלול. לכן, איני מתפלא על ח"כ רם בן ברק מאין עתיד, יו"ר ועדת הכנסת לחוץ ולביטחון, שסיפק לנו תמונה מהימנה של עולמו המעוּות: "הציונות הדתית מסוכנת ואנטי דמוקרטית, עוד מעט הקרייניות בטלוויזיה יהיו עם כיסוי ראש, ונשים לא יוכלו לשרת בצבא, לשם אנחנו הולכים". לא להאמין, שהנ"ל היה המשנה-לראש "המוסד".

הש̤ד העדתי מעולם לא נסגר בבקבוק מפני שיש לו יתרונות תעמולתיים גדולים. עיינו בנאום הצ'חצ'חים המפורסם של דוד טופז ובדברי ההגות המופלאים של מוטה גור במערכת הבחירות 1981 ובעוד ביטויים של אמנים, של יוצרים ושל כל מיני מתנשאים לבנבנים לאורך השנים. כך, גזענות בוטה ואנטישמית של עודד קוטלר לא פסלה אותו מלקבל את פרס ישראל – לבושתם של משרד החינוך ושל מי שהעניקו את הפרס ללא רעד בידיהם.

וודי אלן מצא חן בעיניי לפני הרבה שנים, ואם איני טועה, ראיתי את כל סרטיו כמה וכמה פעמים – כמו את סרטיו של מל ברוקס, עוד בימאי סרטים אדיר בן עמנו. אהבתי את סרטיו, והצלחתי לזהות בתוכם את בעיותיו הרבות של אלן ולאתר את הרקע היהודי, שממנו שאב את יצירתו. אהבתי את יצירתו, למרות שתיעבתי את עמדתו האנטי-ישראלית ואת סירובו לבקר בארץ.

לכן, כאב לי כשפורסם בסוף-השבוע האחרון (בעיתון ואנגוארדיה הספרדי), כי הודיע על פרישתו מבימוי, ויתרכז רק בכתיבה. בינתיים הכחיש אלן את הפרסום, ודי רווח לי. הוא עובד כעת בפאריס על סרטו החמישים – שבשונה מכל סרטיו, ידבר צרפתית, ויצולם בשבועות הקרובים. נמסר, כי באחרונה סיים לכתוב קובץ החמישי של קטעי הומור, שייצא לאור בסוף החודש בספרד.