כשמשטרת המחשבות דורשת גינוי קיצוני

הזמר האהוב והמוערך, שלמה ארצי, ויתר על הזכייה בפרס ישראל לזמר העברי לשנת תשפ"ג. ארצי הבהיר כי האקלים הלאומי בעת הזו אינו מאפשר לו לקבל את הפרס החשוב. זכותו. את הפרס החשוב יקבל מי שנבחר פה אחד על-ידי הוועדה, הזמר יוסף לוי, המוכר יותר בשם דקלון, בחירה ראויה מכל הבחינות.

אני מכבד ומעריך מאוד אנשים המוכנים לשלם מחירים אישיים עבור אמונותיהם, ערכיהם, ראיית עולמם. אנשים המוכנים להקריב משהו עבור האידאולוגיה. סיפורו של שלמה ארצי שזור באופן כזה ואחר בסיפורה של המדינה, זמר עם איכות ייחודית שחצב במילותיו, בקולו את הדרך הכתובה על שמו. שלמה ארצי חובק בצדק רב על-ידי רובו המכריע של הפסיפס האנושי בחברה הישראלית, אשר ראה בו זמר בעל ייחודיות משלו, זמר כלל ישראלי לטוב ולמוטב.

בחודשי השיתוק, ההתנגדות, השיבוש, הזעם והחרדה בפעם הראשונה הועלה הזמר האהוב על המוקד בכיכר העיר, לראשונה נדרש על-ידי משטרת המחשבות, קומיסרי התרבות ותועמלני הדעה להצטרף לאותה חבורה הממאנת לקבל את תוצאות הבחירות הדמוקרטיות ונדרש לבצע סטריפטיז לדעותיו הפוליטיות.

הלנו אתה אם לצרנו, נתבע בגסות רוח ובאלימות שרק דיקטטורה מחשבתית מסוגלת לייצר. הסנונית הראשונה, "נסיכת השלום ואבירת הדמוקרטיה רק אם היא דעתי", יצאה מהקן של אחינועם ניני שמחתה על ששלמה ארצי לא "נכנס" מאתיים קמ"ש בממשלה הדמוקרטית הנבחרת אשר לתדהמת כולם החליטה פשוט לקיים את הבטחותיה למיליוני בוחריה.

יאמר לזכותה של אחינועם ניני שהיא יודעת מהו מחיר מעורבותה הפוליטית, היא הרי שילמה אותו על-ידי חלק ניכר מהחברה הישראלית, טבין ותקילין. אלא, שעם כל הכבוד לאחינועם ניני, אין לה זכות לתבוע, לדרוש, להורות ולחייב אף זמר לחשוף את דעותיו דווקא בשל היותו זמר ולא כאדם פרטי. המציאות בה גויסו תארים באקדמיה לצד דרגות צבא, חוסן כלכלי ותפקידים במערכת הציבורית למחאה האחרונה, הטילה טרור מחשבתי על כל מי שהעז לחשוב אחרת ולא לצופף שורות.

כה כתבה אחינועם ניני, "כל אמן בישראל שאוחז בדעה שמה שקורה כאן זה טירוף מוחלט והרס של המדינה האהובה שהיא ביתנו, ושהיא מקור הפרנסה של כל אלה שדואגים לפרנסתם כל כך. כל מי שיש לו איזה מולקולה של עקרונות ואומץ, שלא יסתפק בלהצדיע למוחים אלא שיצטרף אליהם. אפשר לרדת מהאולימפוס ופשוט לצאת לרחוב או לגשר ולכיכר עם דגל ולהעלות תמונה. או, להופיע בהפגנות. כן, להגיע להופיע, חינם, על כל במה שאפשר, יש פניות אין סוף.

להרים קול ברור נגד רצח הדמוקרטיה וכל מה שיש לנו פה. למה, למה שאחרים יעשו את העבודה בשבילכם? ואם לא נאה לכם להופיע על במה שהיא קצת מאולתרת וחובבנית, ליזום הופעה גדולה ומושקעת עם במה גדולה וציוד, למצוא המימון, ולהגיע ככוח אומנותי ענק להשמיע קול".

הבנת שלמה?

כמה אלימות יש בהודעה יהירה, מתנשאת ותוקפנית זו והכל כמובן בשם חופש הביטוי, וה-ד-מ-ו-ק-ר-ט-י-ה. אחינועם, בעלת הקול המוסרי באופן סלקטיבי לחלוטין, קול הרעם מהוותיקן המשיכה בכתב ההאשמה שלה לא רק כלפי שלמה ארצי אלא כלפי כלל הזמרים שלא התייצבו בשלשות ובדום מתוח לפקודתה.

ההחלטה האישית של אחינועם לשלם מחיר עבור התבטאויותיה כזמרת הינה זכותה המוחלטת, עם זאת, היא אינה אמורה לחייב או לסמן דרך לאף יוצר הבוחר להתמקד במקצוע בו בחר ולא להשתמש באהבת הקהל כקרדום לקידום רעיונותיו, אמונותיו וערכיו, תפיסות עולמו הפליטי, זוהי זכותו.

ולכן שבט מקלדתה המצליף בשלמה ארצי בבוז, יהירות ופטרונות הוא יותר ממכוער. ההצלפה כי: "שנים של שתיקת האמנים, שמתחבאים מאחורי תירוצים מכאן עד סוף העולם וכשהם כבר אומרים משהו זה כל כך חלבי ורופס שלא אמרו כלום (בסגנון שלמה ארצי), שחס וחלילה לא יבואו אליהם בטענות ויבטלו איזה כרטיס למופע, יכעסו עליהם, ולא יתנו להם האהבה שהם כל כך מכורים לה, תרם למצב שאנו נמצאים בו. אדם צריך להחליט, מי הוא ומה הוא, מה יאמר לילדיו ומה חשוב לו, איך הוא חי עם מצפונו ואיך הוא משתמש בכוח שלו". הבנת, שלמה?

זה היה רעיל וקטלני, אחרי אחינועם ניני, נפרץ הסכר, פוליטרוקים החזיקו החרו ותקפו את התבטאויותיו האחראיות של שלמה ארצי, משטרת המחשבות תקפה בחמת זעם גם את הזמרת ריטה אשר לא הייתה מספיק.

שלמה ארצי הבין מהר לאן הרוח נושבת, ויום אחרי, עצר את הופעתו והביע דעתו על המתחולל בארץ, על המחאה שחלק ממוביליה המופקרים וחסרי האחריות, סוכני כאום ומעודדי אנרכיה, זה כמובן לא הספיק, לא סיפק את קומיסרי התרבות וראשי מחלקת המוסר הסלקטיבי.

זכותו של כל אזרח במדינת ישראל החופשית, הדמוקרטית, הפלורליסטית, לבחור להביע את דעתו בפומבי או לשמור אותה לעצמו, כבו את האש מתחת למוקד, שהצבתם בכיכר העיר, תנו לשלמה ארצי לשיר, תנו לדקלון את פרס ישראל, תנו לאזרחי ישראל, גם אם זרים את הזכות לבחור, הלאה הדיקטטורה המחשבתית, הלאה משטרת המחשבות.