בפי אומרם

דפנה ליאל הביאה הלילה דיווח מביך על הדיון בסיעת הליכוד באשר לעתיד המהפכה הדיקטטורית של יריב לוין. קטי שטרית התעמתה עם טלי גוטליב, וחברי הסיעה בראשות בנימין נתניהו "רואים את הקולות". יש רצון עז לזעוק כמו בהפגנת המחאה "בושה, בושה בושה". נתן אלתרמן שאל יפה מאיתנו: "לאן נוליך את החרפה"?

אך נאמר ביושרה, הדו-שיח גוטליב-שטרית נושא בחובו גם קורט של שמחה. כמובן, שמחה-לאיד שככה אירע לו לליכוד בימיה של ממשלת החמס והגזל והדיקטטורה בדרך.

בכל זאת אני אופטימי. הרצון של שטרית להאריך בשיחות הכלום-כלום במשכן הנשיא הן הוכחה נאמנה שיש לפרוש מהן כפי שהציעו כבר אביגדור ליברמן ומרב מיכאלי. העובדה היא שיריב לוין מעוניין להעניק לציבור תחושה כי הוא עשוי לפרוש ממשרד המשפטים אם הפיכה המשפטית תיעצר (זה אינו איום אלא הבטחה, בשורה, שלמרבה הצער לא תתממש).

מעודד גם שביבי שוקל להדיח את ראש עיריית מודיעין המעולה חיים ביבס מראשות האגף המוניציפלי בליכוד. כאשר מנהיגים אינם מסוגלים להכיל ביקורת בתוך המחנה עד כדי הדחתם החפוזה של אנשי צוותם הם מאותתים, בעצם, כי סופם הפוליטי הולך וקרב. אמן.