נתחיל בכך שבמקום 4 שבטים יש פה ברית של תתי קבוצות, לפעמים נטולות ערכים משותפים. כותב המילים האלה כנראה משתייך כנראה לקבוצה הקטנה שבהן - הימין הציוני.
יש את ברית השלטון ובתוכה תערובת של יהודים ציונים עם אנטי ציונים, ימין, חרדים וסוציאליסטים. יש ערבים שבהם שולטים הקולות הלאומנים, יש שמאל קיצוני שמתנגד לאופי הלאומי של ישראל, מרכז שמאל שמשלם את מרבית המיסים ונושא בנטל הביטחון אבל כל רוצונו שלטון כמוהו. ויש ימין ציוני.
ברית השלטון היא המרכיב שמוביל את המדינה לשב ואל תעשה. למעט ויכוח על הרפורמה המשפטית. בחצי שנה האחרונה לא קרה כלום. וכשכלום זו החלטה, יש פחות משילות במגזר הערבי, פחות משילות בשטחי C עם בנייה פלשתינית פראית. פחות מהכל.
חלק קבוע בברית השלטון אלה המפלגות החרדיות כמקשה אחת. למרות השוני החרדים ביחד, כל כך ביחד שגם מי שנגד הממסד החרדי ומזהה את החידלון והדהרה לעוני ונחשלות כלכלית לא מסוגל להתנתק פוליטית. לצידם חלק גדול מהליכוד ובסוף הזרם החרד"לי בציונות הדתית. הברית הזאת מקדמת מונופול של היהדות החרדית על מוסדות הדת. תמיד שליטה חרדית, תמיד הלכה כבני ברק ולא גבעת שמואל, שחרור המוני של יהודים משירות צבאי, ובעיקר שחרור של ישראל מהאתוס הציוני.
בדומה לחלוצים שפרקו את עול היהדות, ברית השלטון פורקת את עול הציונות. קראתי השבוע מניפסט של
גלית דיסטל. אישה עשירה, שגרה בבית מידות באחד מהישובים הכי יוקרתיים בארץ. סופרת מוצלחת והיום שרה שאמורה לעסוק בהסברה.
הנרטיב שלה הוא של דיכוי ציוני. תנועה מפוארת שייבשה ביצות. הקימה ישובים, כן גם קיבוצים בגבולות הארץ, נלחמה בערבים מסביב, איבדה עשירית מהישוב, הקימה כלכלה פורחת, מדע מתקדם, אוניברסיטאות. מתוארת על-ידי דסיטל כאיזה כוח אימפריאלסטי שמשימתו הייתה לדכא את בני עדות המזרח. לא חצי כוס ריקה. בלי כוס בכלל רק מלחמת מעמדות נוסח קרל מרקס.
לכל טענה שלה יש בסיס אמיתי, ויש המון מה לבקר, אבל בחייאת, זה מה שהמדינה הזאת עשתה? זה מה שהתנועה הציונית בשביל שרה ב
ממשלה? קולות דומים משמיע אמסלם. כאילו כל המדינה ומוסדותיה הם האויב. הטייס הוותיק שהפגין ונפצע בעין הוא צפונבון. אין לו עבר מפואר ששווה לכבד ואפילו להתווכח איתו. כל מי שהתקדם, לא משנה מוצאו הוא אשכנזי שייך לאליטות.
נתניהו, גלנט,
גילה גמליאל, ארדן, אופיר וישראל כ"ץ, יולי, דיכטר, קיש,
משה ארבל, מרגי ואחרים לא שייכים לברית הזאת. הם שם כי כדי לשרוד פוליטית אי-אפשר מבחינתם אחרת.
במגזר הערבי למרות מאבק פנימי בין הלאומנים למשתלבים כמו עבאס. הלאומנים שם תמיד מנצחים. אין להם הזדהות עם המדינה ובטח לא עם האתוס הציוני. כך גם השמאל הקיצוני שלא סובל את אופיה של ישראל כמדינת לאום, ללא שום קשר לרפורמה המשפטית או נתניהו. הוא נלחם בציונות ומביט בעיניים כלות בשמאל מרכז הישראלי השבט הגדול שהתנתק ממנו ומרים את דגל הלאום. מאמץ סממנים צבאיים כמו פעם ומדבר על ציונות שוב ושוב.
ולמרות כל זאת שמגיעים לדיון מדיני או לאומי, השמאל מרכז מעדיף את גישת השב ואל תעשה. שב ואל תעשה על שוויון בנטל, שב ואל תעשה על בנייה בבקעה או יהוד הנגב והגליל. כן המילה הזאת "יהוד" האזורים האלה שהפכו לאקס טריטוריה בחסות ממשלות ישראל.
ויש בסוף גם אותנו. הימין הציוני. החלק שיש הטוענים שנכחד בבחירות האחרונות: עם מדינה יהודית בלי לגמגם, תוך שוויון מלא למיעוטים שנלחמים לצידנו כמו הדרוזים. ויד קשה מאוד כלפי הלאומנות הערבית. שלא מוכנים שהחרדים יקבעו איזה יהדות נכונה ומאמינים באותם ערכים ישנים כולל הגנה על המולדת. להתגייס, לשרת, לא לאיים בהפסקה להגיע למילואים- גם כשנאבקים בממשלה.
ובעיקר עם תודעת מיעוט שמחייבת להבין שהסיפור כולו הוא גשרים או להתפרק לרסיסים. הברית הטבעית היא כל מי שמאמין עדיין באתוס הציוני, ארתור פינקלשטיין היועץ המפורסם טבע בפוליטיקה הישראלית את המאבק של היהודים מול הישראלים. פינקלשטיין היה יהודי גלותי, רודף בצע, שלא הבין את המשמעות של מדינה ריבונית.
נטורי קרטא יהודים אנטי ציונים. ויש ישראלים לא ציונים. המדינה הזאת הוקמה אך ורק בגלל התנועה הציונית. בגלל שעלו בהר. תנועה חילונית ליברלית עם שותפים דתיים מהמזרחי. שם טמון הפתרון: ממשלת אחדות ציונית, שתתעסק בסוגיות ליבה.
ואכן לא נסתדר בלי ממשלה, כזו שמטפלת בבעיות של ישראל. משילות, שילוב חרדים, ביטחון ועוד. ממשלה שלא מטפלת בבעיות היא לא ממשלה.
השילוב האפרו-אמריקני-מוסלמי והאנטישמי מעמיק את אחיזתו והשתלטותו
