עולם הפוך

המחנה האנטי דמוקרטי, הן חברי הכנסת מן השמאל הקיצוני יותר והן חברי הכנסת מן השמאל הקיצוני פחות, והן אנשי המחאה המתרוצצים ברחובות וזועקים ד-מ-ו-ק-ר-ט-י-ה, בשעה שכל מאווייהם הם להפיל ראש ממשלה מכהן, שנבחר בדרך דמוקרטית - כל אלה נהנים מרוח גבית מצד תשקורת מגויסת, אבל - עצוב לומר זאת - גם מצד הרשות השופטת ושלוחותיה ברשות המבצעת וברשות המחוקקת.

כל שלוש הרשויות צריכות לציית לחוק, אבל העיתונות המגויסת - כלב השמירה כביכול של הדמוקרטיה - דורשת ציות רק מראש הרשות המבצעת (ראש הממשלה) ומראש הרשות המחוקקת (יו"ר הכנסת). טרם נמצא מראיין כלשהו המצפה מראש הרשות השופטת (נשיאת בית המשפט העליון) להכריז שהיא תציית לחוק ותפסוק לפיו.

בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ איננו רשות מחוקקת או מכוננת, ותפקידו לפסוק בהתאם לחוקים שנחקקו על-ידי 120 חברי הרשות המחוקקת - הכנסת - נציגי הריבון, שהוא כלל ציבור הבוחרים. כאשר בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ משדר שאין עליו חובה לציית לחוקי הרשות המחוקקת, התוצאה היא שהוא מתעלם מהצבעתם של רוב אזרחי המדינה, ושהוא שוחק את אמון הציבור בו ובפסיקותיו, אמון שהוא כה חיוני לתפקודה של הרשות השופטת. האדם הסביר, האזרח הסביר, איננו מקבל - ואסור שיקבל - את הגישה כאילו ל-15 היושבים במגדל השן של בית המשפט העליון יש קולות בעלי משקל שונה משלו. כל הקולות שווים, וכל האזרחים וכל שלוש הרשויות צריכים לפעול בהתאם לחוק הקיים, החוק שנחקק על-ידי הרשות המחוקקת.

תפקידו של ח"כ אמיר אוחנה, יו"ר הכנסת, הרשות המחוקקת, בין השאר, להקפיד על כבוד הכנסת ומעמדה, גם אם יש לא מעט חברי כנסת המבזים בהתנהגותם את בית הנבחרים שלנו. אוחנה לא תקף ולא איים. הוא ביצע את המוטל עליו במסגרת תפקידו, גם אם אין הדברים נהירים כל צרכם לחלק מהשופטים, לחלק מן הח"כים, וללא מעט עיתונאים. על כן יש הצדקה לתוכן ולעיתוי של דברי אוחנה. בנאומו הוא לא איים על בג"ץ, אלא העמיד אותו על מקומו, ובצדק.

אם יש צד מאיים, צד זה הוא הרשות השופטת בכבודה ובעצמה, אשר במשך כ-30 שנים מנצלת את חולשתן של שתי הרשויות האחרות (הרשויות המוחלשות), ונוגסת בסמכויותיהן. סביר היה ש- בג"ץ יפסול את עצמו מלדון בנושא הסבירות, קל וחומר בנושא הנבצרות. קשה שלא להיזכר בדבריו של מישאל חשין המנוח, מי שהיה משנה לנשיא בית המשפט העליון, אשר איים על דניאל פרידמן, מי שהיה שר המשפטים: "זה ביתי. מי שירים יד על ביתי, אני אגדע את ידו". סגנון מאיים של מי שמרגיש כבעל הבית.

למרות הזעקות מכיוון הרשות השופטת ומצד עיתונאים מטעם, לא מדובר בריסוק מערכת המשפט, כשם שאין מדובר בהרס הדמוקרטיה. בשני המקרים מדובר בתבהלה זדונית ובשקרים גסים המופצים כדי לתמוך בזעקותיו של רוב שהפך למיעוט, ואשר רוצה להמשיך לשלוט באמצעות עריצות המיעוט. קשה שלא להיזכר בדבריו של יצחק בן-אהרון בעקבות מהפך 1977. אותו דמוקרט דגול הציע להחליף את העם. למעשה, המיעוט השולט מעולם לא קיבל את בחירתו של בנימין נתניהו לראשות הממשלה, ומאז 1996 מתייחס לבחירתו כבלתי לגיטימית.

החשוב והמסוכן מבין כל הדיונים שמקיים בג"ץ בימים אלה הוא העיסוק בחוק הנבצרות (שלא מטעמים רפואיים), עיסוק שתוצאתו עלולה להיות הקניית כוח בלתי סביר ליועמ"שית ו/או לבג"ץ להדיח ראש ממשלה מכהן שנבחר כחוק ושנהנה מרוב בכנסת. שני גורמים אלה היו צריכים לפסול את עצמם על הסף מלעסוק בנושא שזו תוצאתו האפשרית. ולהפך, עיסוק שלהם בנושא זה משמעותו כניסה שלהם לעומק העשייה הפוליטית, והפרת רצון הבוחרים. זו איננה דמוקרטיה.

היועמ"שית הלעומתית, זו שאינה מייצגת את הממשלה, ובפועל מתייצבת עם העותרים נגד הממשלה, נאלצה לאחרונה לאשר ייצוג של הממשלה על-ידי עורך דין פרטי. היועמ"שית הלעומתית אינה ממלאת את תפקידה במלואו, אך ממשיכה לקבל את מלוא משכורתה באופן שוטף. אבל, מה מטריד את התקשורת המגויסת? עלותו של עורך הדין הפרטי. התקשורת אינה עוסקת בעלות ה- יועמ"שית העובדת חלקית תמורת משכורת מלאה, אבל מוטרדת מעלות חריגה לתקציב המדינה, עלות הנובעת מהתנהגותה של היועמ"שית.

אולי יש מקום לכך ששלושת ראשי הרשויות יתכבדו וייפגשו לצורך השבת הבלמים והאיזונים הדרושים והסדרת יחסי הגומלין בין 3 הרשויות, באופן כזה שההפרדה ביניהן תהיה מיטבית.