העייפות המצטברת הכריעה אותי. הלילה ישנתי ללא מזגן, ולא התהפכתי, לא התגרדתי, לא נאנחתי, עצמתי עין ולא חשתי באירוע הבלתי מתקבל על הדעת בשגרת לילותינו בביתנו. בשעה ארבע שלושים ושמונה השכמתי, שעה מאוחרת על גבול הפינוק.
היום השני לתפילת ראש חודש, תפילה שכולה שירה וקצב של שמחה ועתה נאמרת כקינה במנגינת מגילת איכה, מגילת החורבן. השמיים בהירים, גם ענני נוצה אינם באופק, מכל סערת הגשמים שירדה אתמול במלא עוזה נותר רק ריח האדמה הרוויה בגשם האתמול, ממלא את החלל, ריח של חורף, של מרק עוף מלווה בירקות ושקדי מרק.
הנעתי רכבי לכיוון בית הכנסת בו אני מתפלל בקביעות, על הכביש הראשי בפנייה הימנית, נופף יהודי עטור תפילין ועטוף בטלית בידו האוחזת בסידור פתוח, עצרתי, "תוכל להשלים לנו מניין"? שאל עיניו אורו כמו מבקשות, מתחננות. ניהלתי משא-ומתן מהיר עם הקול הפנימי, התחבטתי, הרי אתמול בבית הכנסת בו אני מתפלל בקביעות היה רק מניין ועוד אדם. הכרעתי, "עוד אדם" ישלים כעת את המניין כאן, בבית הכנסת בו לא התפללתי מימיי.
תשעה אנשים שלא הכרתי, מנגינות שלא שמעתי, הלל בנעימה מקסימה מלאה געגוע ליום שמחה, רגעים של התרוממות רוח. התפילה תמה, מגש ובו ספלי תה עם נענע טרייה הועבר בין המתפללים, הודיתי בנימוס והסברתי כי ממתינים לי בביתי. "תגיע גם מחר"? "אני מקווה" השבתי ולא ידעתי מדוע כה מהר השבתי.
בדרך לביתי נהגתי כשעתותיי בידי להגיע אל הגניזה המרכזית, לחפש אוצרות של ספרי חכמה יהודית שאנשים בחרו להניחם בגניזה ויחד עם בני, מגדולי חובבי הספר היהודי, אספנו בעבר שכיות חמדה וספרים כמעט חדשים הזוכים לשימוש בביתנו. הגניזה הייתה ריקה, רוב בני
האדם אינם עסוקים בימים אלה בפינוי ספרייתם וסידורה, ראשם טרוד במחשבות קיומיות אחרות. על מצע של מספר דפי פרשת שבוע התגוללה תמונת צדיק, סגרתי את הגניזה בבריח הברזל החלוד שהשמיע קולות של מצוקה.
דגל פלשתין
"חודש טוב" קידמוני בני משפחתי העסוקים בענייניהם. מיום ליום שעות הבוקר מתקצרות. כלתי אשר עוסקת באיפור כלות ביום שמחתן, פרסמה ברשת החברתית הזמנה פתוחה ובחינם לכלות המבקשות להינשא על-אף המצב הביטחוני. בקומה העליונה דיון חירום, האם לנקוט צעדי חרם כנגד החברה הסינית SHEIN, חברת האופנה האהובה והמועדפת על בנותיי אשר הינן חברות כבוד במשלוחי הבגדים לארץ הקודש.
קצפן של בנותיי יצא על חברת האופנה הסינית בשל דגל פלשתין שהעלתה ומחקה וכן בשל ביטול הטבת המשלוח חינם לישראל, החלטת חברת האופנה לבחור בצד הנלחם במדינת ישראל קוממה אותן. החלטה סופית טרם התקבלה, בנותיי רחמניות מעניקות לחברה לחזור בה כמו שהסירה את דגל פלשתין. לעומת חברת האופנה, בנותיי, אחת בוגרת הטכניון ואחת בוגרת בר-אילן, אינן נותנות הזדמנות שנייה לסטודנטים ומרצים פרו חמאס ודאעש. הן נחרצות יותר ושותפות פעילות במאות קבוצות בקרב על התודעה במלחמת הקוממיות של העם היהודי שטרם תמה.
השכן החביב שלנו מקיש בנעימות על דלת ביתנו, "רציתי להודיע שבעוד חצי שעה יגיעו נציגי חברת ... להתקין לי סיבים אופטיים, שני הטכנאים הם בני מיעוטים, אל דאגה אני נמצא איתם בכל רגע נתון". מי היה מאמין שנשמע כזאת במתחם המגורים שלנו, בו עבדו גננים, בנאים, שיפוצניקים, נגרים בני מיעוטים, בו מוביל בלוני הגז הוא ערבי ישראלי. אכן אלו ימים אחרים, ימים של פחות התפכחות יותר אימה ודאגה אמיתית.
חדר המצב בסלון ביתנו פעיל מתמיד, אני מפלס לי דרך בין קוביות העץ, קוביות הלגו, המכוניות, הדינוזאורים, קורנפלקס של אלופים המפורר, מוצץ שראה ימים יפים מאלה, בדרך לחדרי, להכין עצמי לפגישה מקוונת. כל חדרי הקומה העליונה מאויישים בזומאים שלנו. רעייתי בחרה ללכת פיזית לבית הספר, לאסוף את חברתה המורה בדרך, ביחד לנהל בזום את לימודי התלמידים הממתינים למוצא פיהן.
באין ציפור שיר גם דרור נהייה זמיר, יצאתי לרוקן את פח האשפה. ברחבה ממול לפח פיזרה יד נעלמה חתיכות לחם רטוב, לציפורים הרעבות, ורחמיהן על כל מעשיו, בשולי הפח על אבן השפה הניחה יד אלמונית גביעי אשל פתוחים לחתולי הרחוב, מחזה מיוחד בימים שהרחמים והחמלה מחפשים משמעות.
יותר מתוק
ימים נוראים אלה הם ימי פריחה ולבלוב לבעלי סוד ונוטריקונים המוצאים בחוכמת ה-בדיעבד רמזים, ראשי תיבות, הסברים למצב בו אנו נמצאים. פסוקים עם אקרוסטיכון ועוד רזים, אחד מהם בווצאפ קהילת בית הכנסת, שלח ראשי תיבות של חודש חשון - חמאס שבור ואנחנו ננצח, חברו החזיק החרה אחריו ראשי תיבות מתוצרתו: חשון - חטופים שבויים ונעדרים נשיב.
הגיעה העת להשלמת מוצרי החלב, הנמזג כמים ובשמחה. במבואת רשת המזון פירמידות של מלפפונים בחומץ, מלפפונים במלח, מצלים עם רגליים, בלי רגליים, גחלים, אלו הם המבצעים לשבוע זה. חייכתי ביני לביני, שילוב של אש, חמוץ ומלוח, מי צריך מבצעים מסוג זה בימים אלה כשהלב רוצה, אור, מתוק ועוד יותר מתוק.
צוהריים, הבית מסודר, הנכדים אוספים כל משחק לסלסלת הפלסטיק שלו, לאחר טאטוא מהיר הבית שב לקדמותו, בני המשפחה הגדולים מדגימים לנכדים דרך לבילוי והנאה ובעיקר להעשרה באופן חוויתי. הבילוי החביב התחיל בהשלמת פסוקי התנ"ך, שיוכם למי אמר למי ועבר לסדרת הארי פוטר, המוכרת כמעט על פה על-ידי הבוגרים. רק בירצפת הייתה חסרה לי כדי להתענג על הידע העצום בחוכמה היהודית ובחוכמת הגויים.
התחברתי מאוד למאמר דוד המלך, נעים זמירות ישראל בספר תהילים: "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לִשְׁלֹמֹה אִם ה' לֹא יִבְנֶה בַיִת שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ, אִם ה' לֹא יִשְׁמָר עִיר שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר". התחברתי גם למשפט שאומר השחקן אלבוס דמבלדור אשר הלך לבית עולמו לפני כחודש: "אל תרחם על המתים, הארי. רחם על החיים, ויותר מכל, רחם על אלה שחיים בלי אהבה. אם תחזור, תוכל אולי לדאוג שפחות נפשות תיפגענה. שפחות משפחות תיקרענה לגזרים. אם זאת נראית לך מטרה נעלה, ניפרד לעת עתה".
הנכדים חזרו למשחקים, הפעם ללא צעצועים, משחק "תופסת". פתחנו את המרפסת הדגולה לצורך משחק זה ואנו המשכנו בשיח אלטרנטיבי לעוד אכילה רגשית מנחמת ולעוד זום עם תלמידים ובדיקה מהירה אם כוחותינו כבר בשערי עזה.
למה
"אם היית, ראש ממשלה, שר ביטחון, רמטכ"ל, מה הדבר הראשון שהיית עושה עם קבלת ההודעה על הטבח"? הנחתי שאלה זו במרכז הסלון. כל אחד יכול היה לבחור את הדמות שהיה רוצה להתייחס אליה, לשמחתי המשפחה משתפת פעולה באופן מלא. לצערי הרב, חלק מהתשובות אמוציונאליות, אנטי רציונאליות, חלקן שכליות, מחכימות, חלקן מציאותיות ומוסריות. נזכרתי בדבריה של ראש הממשלה הרביעית,
גולדה מאיר, אשר אחרי בלותה הייתה לה עדנה באיחור של חמישים שנים ממלחמת יום הכיפורים שאמרה באחד מנאומיה כי: "לעולם לא אסלח לערבים על שאילצו את ילדינו ללמוד להרוג אותם".
הפתעה, רעייתי פינתה את המטבח לכבוד חגיגת הסושי המשפחתית שהחלה לעמול עליה במרץ רב בתי המחנכת, לקראת ארוחת הערב, מזלנו כולנו, כל הנכדים חובבי סושי לסוגיו ולציפויו.
טראאאאח קליל, ליד דלת הבית הונחה חבילה. הנשימה נעתקה, כל רחש קל מחזיר את הדאגה בליווי החרדה לראש שמחתנו, חבילה זו הייתה ספרים שהזמין בננו לפני כשבועיים והיה בטוח כי בשל צוק העיתים הספרים יגיעו רק בשמונה אחרי המלחמה. בני שמח מאוד בספרים, פתח מיד את העטיפה והתבונן בספר הראשון דקה ארוכה. נהרה של נחת התפשטה על פניו. אין כמו ספרים הגורמים לבננו לאושר צרוף.
נכדי האמצעי אשר ניתן לאגוד את שאלותיו הישירות בספר השאלה הבלתי מסוננת כמו, "סבא, למה אתה שמן"? שאל ללא הכנה, "סבא, למה יש לך רווח בין השיניים"? שאלות תמות המעוררות חיוך לעיתים של מבוכה, לעיתים של הפתעה שלא התכוננת אליה אך תמיד סוג של דרך ליצור קשר ולהתחיל שיח. הנאתי שלימה מיוחד כשילדיי הבוגרים, ניעורים לשמע השאלה ומה שתופס אותם היא המילה, "למה", מייד, כמקהלה עליזה כמו ציפתה להזדמנות, צוהלים: "'למה' זה מאשים, דפוס האשמה".
מנחה וערבית
גם אמבטיה של הכלה זקוקה לעשר דקות שלימות מלאות רק אני ועצמי, פסק זמן ממרוץ המחשבות, ההרהורים, התוכניות, קבלת ההחלטות, עשר דקות של התבוננות פנימית, הסתכלות פנימה, אני ועצמי.
שבוע ויומיים בבית, יהיה זה הבית המכיל, התומך, החסין, עדיין מדובר בארבע קירות, גג, דלת נעולה, וחבורה של משפחה שכל אחד נושא בקרבו תחושות, חוויות, חרדות, דאגות, מחשבות. אין פלא שאני מוצא עצמי יותר ויותר מחזק את העצבים הרופפים, מנהל שיח פנימי, מתפרקד על כורסת ההרהורים שנשלטה אחר כבוד על-ידי חלק מבני המשפחה, המבקשים כמוני לאסוף את עצמם.
עוד מעט ערב, אין כמו תפילות מנחה וערבית כדי לצאת מחוץ לבית לדקות ארוכות של לבד, אני עם עצמי. ריח טיגון הסושי עם הטמפורה מלווה אותי, הדלת ננעלת מאחרי ואני שם פעמיי לבית הכנסת. "היכן היית בבוקר"? "כמעט לא היה לנו מניין, בסוף אלי המחויב בתפילת "הקדיש" על אימו, היה העשירי והציל את מצב", "מצפים לראותך מחר ובזמן". נשמתי עמוקות, מעולם לא חשתי כל כך חשוב ומשמעותי, נקרע בין שני בתי כנסת ובכל אחד מהם יש לי משקל סגולי, עד הבוקר אגיב.
קול החזן נשמע: "והוא רחום יכפר עוון..." ומי יכפר על הנורא מכל שאירע לנו, על השבר הגדול, על היגון והכאב, על המתים והחיים?
השילוב האפרו-אמריקני-מוסלמי והאנטישמי מעמיק את אחיזתו והשתלטותו
