לעילוי נשמת גיבורינו הי"ד

ביום הזה, כשמתינו מוטלים לפנינו, שורה ארוכה ארוכה, ומחשבותינו הן עם המשפחות השכולות ויקיריהן, נזכור על מה הם נפלו: על הגנת העם והמולדת, על הזכות הלא מובנת מאליה לקיים מדינה יהודית בארץ חמדת אבות, באזור הכי קשה בעולם ובסביבה מוקפת אויבים. נזכור את טבח ה-7 באוקטובר - מה שעשו לבנותינו ובנינו, לאימהות ולאבות, לתינוקות ולזקנים - רצונם הברור והמוצהר היה לעשות כך לכל היהודים החיים פה ובעולם. נזכור את בנות ובני הערובה שלנו, הנמצאים בשבי.

אנחנו נלחמים נגד אויב מנוול שהמניפסט הפוליטי, הרוחני והמבצעי שלו (אמנת חמאס) דומה דמיון מצמרר ל"מיין קמפפף". כשם שהאנושות נדרשה להקריב קורבן יקר מול גרמניה הנאצית למען חרותה, כך אנחנו נדרשים לעשות במלחמת העצמאות השנייה שלנו. כי זאת האמת: אנחנו נלחמים כעת על קיומנו. הנביא ישעיהו, איש ירושלים במאה השמינית לפנה"ס, מחזק אותנו ממרחק הדורות:

"אַל תִּירְאִי תּוֹלַעַת יַעֲקֹב, מְתֵי יִשְׂרָאֵל - אֲנִי עֲזַרְתִּיךְ נְאֻם ה' וְגֹאֲלֵךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל.
הִנֵּה שַׂמְתִּיךְ לְמוֹרַג חָרוּץ חָדָשׁ בַּעַל פִּיפִיּוֹת, תָּדוּשׁ הָרִים וְתָדֹק, וּגְבָעוֹת כַּמֹּץ תָּשִׂים. תִּזְרֵם וְרוּחַ תִּשָּׂאֵם וּסְעָרָה תָּפִיץ אוֹתָם,
וְאַתָּה תָּגִיל תָּגִיל בַּה'
בִּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל תִּתְהַלָּל".

במקורותינו הקדומים ישנה מסורת שעברה מדור לדור, שתולעת יעקב זו, היא תולעת המשי שהשלב השלישי במחזור חייה (לאחר שלב הביצה והתולעת), הוא שלב הגולם. הפקעת הזאת נראית כנמצאת במצב של מוות וריק, אולם בתוכה מתרקמים חיים, ואם נהיה סבלניים מספיק ונאמין באחריתה הטובה, נזכה לראות כיצד בסופו של התהליך, בוקע מתוכה פרפר יפהפה הפורש כנפיו אל האור.

נתן אלתרמן, מתכתב ב"שמחת עניים" עם הנביא הירושלמי, ומעודד אף הוא את "תולעת יעקב" בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, שעה שהנאצים היו עדיין בתנופת ניצחונות:
ראשית, הוא מעמיד אותנו על משמעותה של ההקרבה בתקופה זו: "הָאַחִים! אוּלַי פַּעַם לְאֶלֶף שָׁנָה יֵש לְמוֹתֵנוּ שַׁחַר!" שחר במובן של משמעות (לא לשווא נפלו בנינו ובנותינו) וגם במובן של שחר הגאולה המאיר לעמנו אחרי לילה כה ארוך של גלות.

ואז הוא מעודד ומחזק את תולעת יעקב ומנבא שלמרות הקשיים והמכשולים, נתגבר על אויבינו וננצחם, ובעיקר נפרח ונשגשג:

וְאַשְׁרֵי הַתּוֹלָע הַנִּלְעָג וְהָרָשׁ,
הַמְרֻמֶּה וּמֻקָּף וּמְמֻגָּר וְנֶחֱרָש,
וְחוֹתֵר מֵחָדָשׁ וְזוֹכֵר וְעוֹיֵן,
וּמַרְגּוֹעַ לוֹ אֵין וּכְלָיָה עָלָיו אֵין!
כִּי הַגְּזָר הֶחָרוּת
אֵרְרוֹ לָמוּת!
וֵאלֹהֵי הַחַיּוֹת
אֵרְרוֹ לִחְיוֹת!
וְרָץ בָּא וַיְבַשֵּׂר... וְכֹחֵךְ כָּלָה.
רַק הַבֵּן עוֹד חָבַקְתְּ לִישׁוּעָה גְּדוֹלָה.

הבן המדובר הוא הצבר הנולד על "ארץ ודרדר" מהזיווג שבין היהודי הישן לעלמה הצעירה, היא הציונות. ממש כמו חיילינו הלוחמים כאריות בשערי עזה, הנאהבים והנעימים בחייהם, שגם במותם לא נפרדו זה מזה, ובכך ציוו לנו חיים.

ביום הזה אנחנו נדרשים להרים מבט אל מעבר לכאן ולעכשיו, ולשמוע את צוואתם הנצחית: לבחור בחיים ולהיות ראויים לקורבנם. מלחמה ארוכה עוד לפנינו, ובעזרת אלוהי מערכות ישראל ובעזרת הרוח האדירה הנושבת בגיבורינו, ננצח. זה צו הדורות, זה צו התקופה.