צדקת האלוף בריק ועיוורונו

האלוף במיל יצחק בריק, בראייתו המערכתית המדהימה של מערכת הביטחון, הינו אישיות יוצאת דופן בצמרת הביטחונית שהיא, כפי שהתברר במלוא העוצמה ב-7 באוקטובר, מתאפיינת באחידות דעים, בחשיבה חד-גוניות רדודה ובחוסר ראיה אסטרטגית. דבקותו חסרת הפשרות בביטחון ישראל ואזרחיה ראויים למלוא ההערכה. עם זאת, נבצרו מראייתו מרכיבים נוספים הנחוצים להבטחת הביטחון, שאינם פחותים בחשיבותם מקיומה של העוצמה הצבאית, שהם עומק אסטרטגי מינימלי וגבולות ברי ביטחון להגנתה, כמו גם התיישבות יהודית בכל חלקי הארץ. אך למרבה הצער מרכיבים אלה אינם זוכים להתייחסותו של בריק.

בריק מוכר היטב כמבקר חריף של צה"ל, החל מהמבנה הארגוני שלו, דרך תרבותו הארגונית ושיטת מינויי הבכירים, וכלה באופן ההצטיידות ואי מוכנות צבא היבשה למלחמה רב-זירתית. בריק טוען שבצה"ל ובצמרת המדינית לא קיימת ראייה אסטרטגית כוללת. כל המחדלים הללו מהווים מבחינתו סכנה קיומית, וטענותיו לגבי היעדר יכולתו של צה"ל לעמוד מול איומים ולנצח במלחמה כוללת הינן מחרידות. במהלך השנים, הודו בכירים בצה"ל ובהנהגת המדינה שטענותיו של בריק נכונות ומוצדקות, ואף הביעו מוכנות אמיתית לחולל את השינויים הדרושים. יתרה מכך, התקבלו החלטות בנידון על סמך המלצתיו, אך תוכניות לחוד ומציאות לחוד. לדעתו של בריק, יצירת שינוים דורשת שנים, אך האינטרסים של הפוליטיקאים ובכירי הצבא, שהם פוליטיקאים במדים, רלוונטיים בטווח הקצר.

בריק טוען בצדק שהקונספציה מימי בן-גוריון, על פיה ישראל תצא למלחמות קצרות שתתנהלנה בשטח האויב לא עודכנה מעולם ולא נוצרה מערכת הגנה לעורף, וזאת כאשר מעורבותו של העורף בלוחמה הולכת וגדלה עם השנים ובעתיד הגנתו תהיה קריטית. בן-גוריון תבע את הקונספציה הצבאית הזו לישראל, מתוך ההכרה בעובדה שמדינת ישראל קמה בסביבה עוינת ללא גבולות ברי ביטחון. הביטוי "גבולות אושוויץ" שיוחס לאבא אבן בהתייחסו לגבולות ישראל הקטנה, טרום מלחמת ששת הימים, נתבע במסגרת טיעוניו שאל לה לישראל לחזור אליהם.

ראוי לציין שאם יתממש המהפך המיוחל ובמסגרתו ישוקם צה"ל לפי חזונו של בריק וכל הליקויים והמחדלים הנוגעים לתפקודו יוסרו, גם אז ללא שליטה ישראלית מלאה וקבועה בהרי יהודה ושומרון, צה"ל לא יוכל להבטיח הגנה וביטחון לישראל. המותניים הצרים של ישראל אינם ברי הגנה והם הזמנה לפלישה, לביתורה ולחיסולה של המדינה. רוחב רצועת החוף במותניים הצרים של ישראל הוא 16 ק"מ בלבד, פחות מרחוב ברודווי במנהטן שאורכו 21 ק"מ. מגבעות הישובים ביהודה ושומרון ניתן בקלות להשקיף אל כל שפלת החוף הפרוסה לרווחה מארובותיה של חדרה עד לאשקלון.

מיד לאחר מלחמת ששת הימים, הייתה ישראל נחושה לא לחזור ל"גבולות אושוויץ", וכפשרה אימצה באופן לא רשמי את "תוכנית אלון", שהייתה אמורה להשאיר את בקעת הירדן בשליטת ישראל, כמחיצה בינה לבין החזית המזרחית. השענות על בקעת הירדן כעל גבול ביטחון, הייתה מראש כמשענת קנה רצוץ. יכולתה של בקעת הירדן לשמש כקו הגנה במקרה של מתקפת פתע, לא שונה ביסודה מקו בר-לב בתעלת סואץ, שהתמוטט לחלוטין בפתיחת מלחמת יוה"כ, או מהגדר החכמה בגבול עוטף עזה. למרות שתוכנית אלון בשעתה הייתה כמין תורה שבעל פה של מפלגת העבודה, עם השנים חל כרסום במחויבותה לגבי הבקעה, ובסופו של דבר ממשלת ישראל הביעה הסכמה לוויתור עליה, להסתפק בהצבת משקיפים זרים ובאמצעי התרעה טכנולוגיים. המשמעות היא חזרתה של ישראל ל"גבולות אושוויץ" כאשר הגבול המזרחי של ישראל, שיעבור בסמיכות לכפר סבא, יהווה פיתוי מתמיד לפלישה.

במהלך ההיסטוריה, העמים שניסו להתיישב בארץ ישראל בשפלת החוף, כמו הפלישתים והצלבנים, לא שרדו יותר ממאתיים שנה, אך העמים שהתיישבו בגב ההר, כמו בני ישראל והערבים, הצליחו לאחוז בה יותר מאלף שנה. רק שליטה מלאה בגב ההר והתיישבות יהודית צפופה, יכולים לשמש כחומה וערובה לביטחון ישראל. כעת כאשר מדובר בשבירת קונספציות שכשלו, ועל הצורך לנסח מחדש את הראיה האסטרטגית הכוללת של ישראל, כמו שדורש בריק בצדק, חובה על ההנהגה החדשה והצעירה, בתקווה שכזו תצליח לקום לאחר המלחמה, להכיר בצורך בגבולות ביטחון ובעומק אסטרטגי כתנאי מקדים לביטחון הלאומי, וכשווה ערך בחשיבותם לעוצמתו של צה"ל. שינוי כזה בקונספציה יחייב עמידה אמיצה מול התנגדות חסרת תקדים מצידה של ארה"ב, בת בריתה הגדולה והחשובה של ישראל.