נתן זך (הארי זייטלבך, 2020-1930) מסמן את המהפכה של השירה העברית באמצע המאה-העשרים, ואת המרד של קבוצת 'לקראת' בשירה המחורזת והמוסיקלית של
נתן אלתרמן ובני חבורתו. זך כתב את המניפסט הידוע נגד שירת אלתרמן, והטיף לכתיבה רציונלית בשפה פשוטה ולא רגשנית:
כְּשֶׁהָרֶגֶשׁ דּוֹעֵךְ, הַשִּׁיר הַנָּכוֹן מְדַבֵּר.
עַד אָז דִּבֵּר הָרֶגֶשׁ, הַשִּׂיר הָאַחֵר.
עַכְשָׁו הִגִּיעַ הַזְּמַן לַשִּׁיר הַנָּכוֹן לְדַבֵּר.
נתן זך היה משורר, מתרגם, עורך, מבקר ופזמונאי, פרופסור לספרות עברית והשוואתית וחתן פרס ישראל לשנת 1995. בשיר 'רומנטיקן' הצהיר על עצמו:
"אֲנִי רוֹמַנְטִיקָן מַר מְאֹד". אבל למרות דבקותו בדימוי הנוקשה של הפרופסור יליד גרמניה, הרציונלי, הביקורתי, הציני והמריר, אני מוצא בשיריו לא מעט רומנטיקה ולא פחות מכך חריזה נהדרת, כמו בשירי הציפורים שלו. את השיר 'הציפור' קראתי בספר 'כל החלב והדבש' (הוצאת הקיבוץ המאוחד - ספרית פועלים, 1981).
רוני סומק כתב על
שירי הציפורים של זך ב'הארץ', וצייר אותו כך:
נתן יונתן, המסמן אולי את היפוכו של נתן זך, כתב פעם:
אָדָם כְּמוֹ צִפּוֹר כָּל עוֹד נַפְשׁוֹ בּוֹ שָׁר
בֵּין שֶׁהוּא בְּגַפּוֹ שֶׁמַּר לוֹ, בֵּין שֶׁהוּא מְאֻשָּׁר -
זך הרבה לשיר, ובשיריו מעופפות לא מעט ציפורים. בשיר 'ואז בא לנו' הוא כתב:
"וְצִפּוֹר בַּחֹשֶׁךְ פָּרְחָה לָהּ, וְגַם זֶה לֹא הָיָה סִימָן בָּהִיר, הָיָה סִימָן כֵּהֶה". בשיר 'רגע אחד שקט בבקשה' הוא כתב:
"מִי יָכוֹל הָיָה לָדַעַת שֶׁבְּעוֹד לַיְלָה יִהְיֶה רֵיק כְּמוֹ צִפּוֹר, קָשֶׁה כְּמוֹ אֶבֶן".
בשיר 'ראיתי ציפור', בספרו הראשון, כתב זך:
"רָאִיתִי צִפּוֹר לְבָנָה בַּלַּיְלָה הַשָּׁחֹר". מאוחר יותר כתב את השיר
'ציפור שניה', שהפך להיות אחד משיריו הידועים
בזכות נורית גלרון ששרה אותו (הלחן הנפלא של מישה סגל).
רָאִיתִי צִפּוֹר רַבַּת יֹפִי.
הַצִּפּוֹר רָאֲתָה אוֹתִי.
צִפּוֹר רַבַּת יֹפִי כָּזֹאת לֹא אֶרְאֶה עוֹד
עַד יוֹם מוֹתִי.
עָבַר אוֹתִי אָז רֶטֶט שֶׁל שֶׁמֶשׁ.
אָמַרְתִּי מִלִּים שֶׁל שָׁלוֹם.
מִלִּים שֶׁאָמַרְתִּי אֶמֶשׁ
לֹא אֹמַר עוֹד הַיּוֹם.
השיר 'הציפור' הוא תשובה מאוחרת לשיר 'ציפור שניה', אולי ממבט של
"רוֹמַנְטִיקָן מַר מְאֹד", וציני, שבכל זאת מקפיד על משקל וחרוז. השיר נפתח בהצהרה מפוכחת, המודעת להתפעמות שעורר השיר 'ציפור שניה':
"הַצִּפּוֹר כְּבָר לֹא מְזַמֶּרֶת". השיר ממשיך בהצהרה נוספת:
"וְהַיָּרֹק כְּבָר לֹא יָרֹק", שלכאורה מתארת את הזמן שחלף, או את המעבר בין אביב לקיץ. אבל באסוציאציה הפרטית שלי אני נזכר בשורה הידועה משירה של
לאה גולדברג:
"הַיָּרֹק הַיּוֹם יָרֹק מְאֹד", ואני תוהה אם אין בכך ביקורת על לאה גולדברג (כפי שניחש המשורר מנחם בן), שכתבה כך:
אָבִיב חָדָשׁ, אָבִיב חָדָשׁ!
הַכֹּל מוֹרִיק, הַכֹּל פּוֹרֵחַ,
כְּבָר הַדְּבוֹרָה הֵבִיאָה דּבַשׁ
לְכַוַּרְתָּהּ מִגַן פּוֹרֵחַ.
וְהַזְּמִירִים... (אַךְ מְעִירִים,
כִּי בְּאַרְצֵנוּ אֵין זְמִירִים.)
טוֹב, לֹא חָשׁוּב: צִפּוֹר אַחֶרֶת
בְּתוֹךְ הַשִׂיחַ מְזַמֶּרֶת
הַמְשׁוֹרֵר מֵעֵז פִּתְאֹם
לַחְרֹז הַכֹּל כִּתְמוֹל-שִׁלְשׁוֹם.
האם שתי השורות האחרונות בשירה של גולדברג, על המשורר המעז לחרוז, הן ביקורת בוטה על החריזה בשיר 'ציפור שניה', של המשורר שהתנגד לחריזה? (אינני מעז לחשוב על האפשרות שגם השיר 'בעיות זהות' של יונה וולך מרמז על הציפורים של זך וגולדברג).
הבית הראשון מסתיים במילים
"וּמַה שֶׁאָמַרְנוּ אֶמֶשׁ רָחוֹק, הוֹ כַּמָּה רָחוֹק", המתייחסות, כמובן, לסופו של השיר 'ציפור שניה':
"מִלִּים שֶׁאָמַרְתִּי אֶמֶשׁ לֹא אֹמַר עוֹד הַיּוֹם". זך משחק כאן במעין פינג-פונג פואטי של אסוציאציות על שירים שלו ושל אחרים, אבל זה אינו שיר ארס-פואטי העוסק בשירה עצמה, אלא מעין היתול על הפוליטיקה של השירה.
הבית השני נקרא כמו התבוננות מפוכחת בוויתור על הרומנטיקה:
"כָּךְ מִתְרַגְּלִים יָמֵינוּ לִחְיוֹת בְּשָׁלוֹם זֶה עִם זֶה גַּם בְּלִי אַהֲבָה סוֹעֶרֶת וּבְלִי כְּאֵב פּוֹלֵחַ חָזֶה". אינני יכול, כמובן, שלא להיזכר ברומנטיקה החלוצית של זלמן חן:
שׁוּרוּ, הַבִּיטוּ וּרְאוּ
מַה גָּדוֹל הַיּוֹם הַזֶּה, הַיּוֹם הַזֶּה.
אֵשׁ יוֹקֶדֶת בֶּחָזֶה
וְהַמַּחְרֵשָׁה שׁוּב פּוֹלַחַת בַּשָּׂדֶה.
אבל מה שמתחיל במבט מפוכח, ציני, על הרומנטיקה של פעם ("עָבַר אוֹתִי אָז רֶטֶט שֶׁל שֶׁמֶשׁ"), מסתיים ברומנטיקה אחרת, אישית, אינטימית וזוגית: "אַךְ הַגּוּף הַקָּרוֹב, הַיַּחַד, וְשָׁמַיִם בְּאֵין כּוֹכָבִים, מְלַמְּדִים אוֹתָנוּ לָקַחַת אֶת מַה שֶׁהַשָּמַיִם נוֹתְנִים".
גם השיר 'הציפור' הושר על-ידי נורית גלרון, בהלחנתו של יצחק קלפטר.
אינני יכול שלא להיזכר בשיר ציפורי נוסף של זך, שגם בו הוא מבטל את הנטייה לרומנטיקה ('השיר על הציפור'):
"בִּי, אֲדֹנִי. מַה אַתָּהּ מַפְצִיר בִּי. שֶׁאָשִׁיר שׁוּב אֶת הַשִּׁיר? הִיא פָּרְחָה, פָּרָשָׁה כְּנָפֶיהָ וְלֹא תַּחֲזֹר".
ואני נזכר גם בציפור האחרונה של זך, 'ציפור חמישית', שפורסמה מאוחר יותר:
צִפּוֹר גַּן-הָעֵדֶן מְעוֹפֶפֶת
רַק אַחַת לְךָ. אִם חָזִיתָ בָּהּ בְּהִתְעוֹפְפָהּ
לֹא תִּזְכֶּינָה עֵינֶיךָ וְלֹא תֶּחֱזֶינָה
בָּהּ, הַשְּׁמֵימִית, עוֹד.
הַצִּפּוֹר הַזֹּאת אֵינָהּ צִפּוֹר גַּן-עֵדֶן.
הַצִּיּוּר הַצִּבְעוֹנִי שֶׁל הַשָּׁמַיִם
מַעֲשֵׂה הָעֶרֶב, לְעֻמַּת זֹאת,
הוּא שַׁי חוֹזֵר. רַק הוּא
כְּחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר.
אני נזכר בציפורים של זך כשאני מטייל בנוף המרגש של הכפר הבולגרי, ונפעם מ"הַצִּיּוּר הַצִּבְעוֹנִי שֶׁל הַשָּׁמַיִם".
[אפשר להצטרף לרשימת המנויים לקבלת הטקסט וצילומים מחיי הכפר הבולגרי במייל]
מה שקרה בשמחת תורה תשפ"ד מבהיר לחלוטין את ארועי תש"ח ואת התגובה הישראלית בתש"ח
הערות על נצח יהודה ומינוי ראש אמ"ן, ולקח מאיר עיניים ממשה רבינו
