לוין יעדיף התנגשות חזיתית על פני מינויו של עמית

האם יריב לוין יקבל את הצעת בג"ץ (27.8.24) ויסכים בפועל למינויו של יצחק עמית לנשיא בית המשפט העליון? הסיכויים לכך נראים קלושים, אפילו אפסיים. לוין יעדיף שהמינוי ייכפה עליו, גם במחיר של עימות חזיתי בין הרשות המבצעת לרשות השופטת - כי זה מה שישרת אותו מבחינה פוליטית.

ביטול עקרון הסיניוריטי בבחירת נשיא בית המשפט העליון הוא אחד הרכיבים המרכזיים במה שמכונה "הרפורמה המשפטית" ולמעשה מהווה הפיכה משטרית. יש בהחלט חסרונות בעיקרון הזה - לפיו השופט הוותיק ביותר מתמנה לנשיא - ובהם שאין כאן בחירה, שלא בהכרח מתמנה בעל כישורי הניהול וההנהגה הטובים ביותר ועוד. יש לו גם יתרונות, ובראשם מניעת התמודדות אישית ופוליטית בין השופטים והבטחת עצמאות המערכת, שהיא מאבני היסוד של המשטר הדמוקרטי.

אם לוין באמת היה רוצה לשפר את המערכת, הוא היה יכול להציע שיטת ביניים - למשל: בחירה בין שלושת השופטים הוותיקים ביותר. אבל רצונו האמיתי הוא להשתלט עליה ולהבטיח שהממשלה תוכל למנות את השופטים הנוחים לה. ובהקשר הנקודתי של המינוי הנוכחי, הבעיה שלו עם עמית איננה רק שהוא נתפס (בצדק או שלא בצדק) כשופט ליברלי ואקטיביסט; הוא גם עלול, רחמנא ליצלן, להעמיד את אסתר חיות בראש ועדת חקירה ממלכתית למלחמת חרבות ברזל, אם תקום כזאת.

השופטים יעל וילנר, אלכס שטיין ועופר גרוסקופף עושים מאמצים יוצאי דופן כדי למנוע הכרעה. על פניו, הם יכלו לפסוק די בקלות שהחוק מחייב את לוין לכנס את הוועדה. זה גם מה שמחייבים עקרונות בסיסיים של מינהל תקין: היו"ר אינו אמור להשתמש בכוחו כדי למנוע החלטות של הרוב להן אינו מסכים. אבל הם לא רוצים להגיע להתנגשות הזאת.

יתרה מזאת: מה יקרה אם יהיה פסק דין ולוין לא יציית? אפשר לפעול נגדו בהליכים של בזיון בית המשפט? ונניח שכן, והוא יסכים לספוג קנסות; מישהו מעלה על הדעת ששוטר יישלח לעצור את שר המשפטים, וזה בלי שעסקנו בשאלת החסינות? אגב, אם מישהו חושב שזה תרחיש בלהות בדיוני - שיראה את הצפצוף המוחלט השבוע של איתמר בן-גביר על הייעוץ המשפטי בנוגע לקידומו של קצין המשטרה מאיר סוויסה.

בחודש שעבר העניקו השופטים ללוין חמישה שבועות לנסות להגיע להסכמות. אתמול, ברגע שאחרי האחרון, הוא הציע: יוסף אלרון ימונה כעת, ויחד עימו ימונה עמית שייכנס לתפקיד בספטמבר הבא. הייתה לו גם הצעה לגבי מינוי שלושה שופטים לבית המשפט העליון, עם זכות וטו אחת לממשלה ואחת לשופטים ומינוי אחד בהסכמה. ממלא-מקום נשיא העליון, עוזי פוגלמן, דחה מיד את ההצעות בנימוק שהן בעייתיות מבחינה משפטית ובלתי סבירות מבחינה פרוצדורלית. במבט מהצד, ייתכן שהן דווקא יכלו להיות בסיס להסכמות - אבל ההקשר של הרפורמה וועדת החקירה מלמד שהמטרה האמיתית הייתה פוליטית, ולזה לא יכול היה פוגלמן להסכים.

תפוח האדמה הלוהט חזר לווילנר, שטיין וגרוסקופף - כולם מינויים של ממשלות נתניהו, ושני הראשונים מן הנחשבים לשמרנים. כעת הם מבקשים מלוין לפעול מרצונו החופשי, לכנס את הוועדה ולמעשה למנות את עמית. בהחלטה שלהם יש הרבה מחמאות ללוין - רצונו בהסכמות הוא "חזון מבורך", יש לתת לו כבוד ו"ערכי שלטון החוק וטובת מערכת המשפט עומדים לנגד עיניו". לא ברור האם הם מתכוונים לדברים, אך לא נראה שזה ממש יעזור.

לימין יש בשנים האחרונות שיטה: הוא הולך לבג"ץ כדי להפסיד ולטעון שבית המשפט נגדו וכך לתדלק את הביקורת עליו (ואם במקרה יזכה - מה טוב). לוין יודע היטב שפסק הדין כנראה יכפה עליו לכנס את הוועדה, ואז ישתמש בזה כדי לטעון ביתר שאת את מה ש"מקורביו" אמרו מיד אחרי ההחלטה: השופטים מצויים בניגוד עניינים, פועלים בחוסר סמכות ולכן חובה לבצע את הרפורמה. לוין, המדבר גבוהה-גבוהה על אחדות והסכמות רחבות, יעדיף כאן התנגשות חזיתית.