ותודה לעם שיודע מהי דמוקרטיה

גילוי נאות, עננה של עצב כיסתה אותי כששמעתי וקראתי על פיטוריו של שר הביטחון. העצב לא היה בגלל יכולתי וכישוריי לבחון במדד מקצועי את איכויותיו, מסגולותיו הצבאיים, את עוז רוחו וביצועי הקרב והמבצעים ההרואיים והסודיים, כמו הגלויים שאין מדינת ישראל נוטלת עליהם אחריות. העצב היה ממקום אחר, פשוט הרבה יותר.

העצב היה על פיטוריו בעיצומה של מלחמה מורכבת, מאתגרת, מלחמת הקוממיות שטרם תמה, מעצם התחושות הקשות המתלוות למהלך משמעותי שכזה למשפחות השכולות, ללוחמים בשדות המערכה, למפקדים בשטח, לפצועים, לבני משפחות החטופים, לעם היושב בציון, חלקו גולה מביתו ומביט בתימהון במלחמות היהודים, בפיטוריו של שר הביטחון בעיצומה של מלחמה, בין אזעקות צבע אדום ל"הותר בפרסום".

העצב על פיטוריו היה גם בשל הפגיעה בחוסן הלאומי, בשמחת האויבים החוככים ידיהם בהנאה, בהתעוררות תקוותם כי הנה העם אשר כפסע היה בינו לבין יד איש באחיו, רק לפני שנה, ישוב לימים של כאוס, עידוד סרבנות, השבתות ושריפת הרחובות, שריפת ה-יחד הישראלי ששוקם מאז טבח שבת שמחת תורה, מרי אזרחי והרחבת השסע העמוק.

ואחר כל זאת הסטתי את עננת העצב רק כדי להביט בעם הנבחר, העם האהוב, העם אשר התבגר במהלך השנה האחרונה מאז טבח שבת שמחת תורה ונרגעתי. כך זה במדינה דמוקרטית, ראש הממשלה מחליט האם בשל קלקולים ויחסי עבודה עכורים, גם בעיצומה של מלחמת התקומה, להמשיך לפעול יחד עם שר הביטחון או לפטרו. ראש הממשלה בחר לפטרו.

צפוי וראוי היה כי מי שחשבו שמעשה זה אינו ראוי, פסול מעיקרו, חמור מאוד בעת הזו, מחייב תגובה ציבורית הולמת, יצאו להפגין כחוק ברחובות וימחו נגד החלטת ראש הממשלה. זוהי מהות הדמוקרטיה, הזכות למחות וחופש הביטוי, ואכן היו מספר מאות או רבבה של אזרחים שמעשה זה חרה להם והם אכן יצאו לרחובות עם דגל ישראל, בלי דגל, יצאו לממש את זכותם הדמוקרטית במדינה היהודית הדמוקרטית.

דווקא ראשי האופוזיציה, חלקם בעלי רקורד של מופקרים מועדים, ביקשו להלהיט את הרחובות, ניסו לדרבן בשפה קיצונית, אלימה ובריונית, לייצר את "ליל גלנט הראשון", ביקשו להחזיר אותנו לשיח של לפני טבח שבת שמחת תורה, גם זה עדיין בגבולות זכות המחאה הבסיסית, גם אם ההתבטאויות הקיצוניות אינן ערבות לאוזניים.

דברי ההבל על מות הדמוקרטיה, שלטון קדאפי, קריאות לצאת לשרוף את הרחובות, להבעיר את המדינה, לצור על הכנסת, להכריז על שביתה כללית, מרי אזרחי, הקריאה צאו לרחובות, חרפה, בושה, הפקרת ביטחון ישראל, התקפה על הדמוקרטיה, אין גבול לשפל של נתניהו... האולפנים מלאו במקוננות ובמקוננים, וכל המרבה להסית ולהשמיץ הרי זה משובח. גם זה ראוי במסגרת הדמוקרטיה במדינה היהודית.

גם הארגונים הממומנים ושאינם ממומנים ניסו להוציא את העם לרחובות בעקבות ההחלטה הדמוקרטית של ראש הממשלה. ח"כים תאבי פרסום נדחפו לכל סנטר של שוטרת, זעקו בגרון ניחר מול כל שלושה מפגינים באים בימים, ארבע פנסיונריות כמעט ופצעו זו את זו בעת הנפת הדגלים, מדורות הובערו במרכזי כבישים מרכזיים, הדיווחים הישירים בערוצי הטלוויזיה שידרו מציאות מדומה של בארץ יהום הסער, תוהו ובוהו על פני רחובות המדינה והעם נותר בבית.

אחרי שנת השנאה, שנת הניסיון לפרק את צה"ל, לפרק את החברה הישראלית, לנתץ את המכנה המשותף, לקרוע את החיבורים, לפרום את המאחה. אחרי שנת עידוד הסרבנות, איומים במלחמת אחים, במרי אזרחי, בהסתה פרועה ובלתי פוסקת כנגד ראש הממשלה ומשפחתו. אחרי שנה מדממת של פגיעה אנושה על-ידי השולטים באקדמיה, בכלכלה, בהסתדרות, במערכת המשפט, במוקדי הכוח ומרכזי ההשפעה רוב העם הבין כי לא הרפורמה המשפטית היא הסיפור, לא יוקר המחיה הוא הסיפור, לא גיוס החרדים הוא הסיפור.

הסיפור פשוט וברור כל כך - סרבנות לקבל את הכרעת הבוחר בקלפי, סרבנות להכיר בלגיטימיות וחוקיות הממשלה הנבחרת ברוב מובהק, סרבנות להבין מהי הדמוקרטיה ומהותה. העם בחר להישאר בבית, לא להצטרף למיעוט. העם הבין את מה שהמיעוט התוקפני הפונדמנטליסטי טרם הבין - ממשלה במדינה דמוקרטית מחליפים רק בקלפי.