החמאס הוא אויבו של העם הפלשתיני

אינני פותר את ממשלת ישראל מהאחריות למציאות החיים המדממת בה אנחנו נמצאים באלו הימים. אינני פותר את ישראל מהאחריות לתוצאות ההרסניות, העלולות לפקוד אותנו ממכבסת המילים של עידוד פלשתינים להגירה מרצון, מכבסת מלים לתופעה הלא אנושית של טרנספר, גירוש תושבים מבתיהם והריסתם, כדי שלא יהיה להם לאן לחזור.

כשאני מאשים את ממשלת ישראל, אינני פותר את החמאס מהאחריות, כשהוא למעשה היום האויב העיקרי של העם הפלשתיני, והוא האחראי במידה רבה לכך שכיום למאות אלפי פלשתינים ברצועת עזה הרקיע הוא קורת הגג.

בשנת 2006 ישראל פינתה את כל ההתנחלויות ממרחבי רצועת עזה. למרבה הצער, על חיי אזרחי רצועת עזה השתלט החמאס. כואבת העובדה, שהחמאס זכה וזוכה גם היום לאהדה רבה בקרב האוכלוסייה ברצועת עזה, למרות שהוא הגורם הישיר למציאות העגומה, שחלק הארי של האוכלוסייה ברצועת עזה חיי בתנאים קשים מנשוא של עוני מחפיר.

במשך 18 שנים מאז 2006 הוזרמו לידי החמאס משאבים כספיים גדולים, בהם יכול היה להפוך את עזה לסיפור הצלחה נוסח סינגפור. במקום להפוך את החוף היפה למוקד של חיים בחר החמאס להפוך את עזה למוקד מדמם של מוות. במקום להשקיע את מיליארדי הדולרים, שהוענקו לו ביד נדיבה בפיתוח ההיטק, במוקדי תיירות פורחת, מלונות ומסעדות, כל סכומי העתק הושקעו במכונת מוות של מנהרות ונשק והותיר אוכלוסייה של יותר משני מיליון איש לעוני, לדלות ולמוות.

מצער, שסכומי העתק, שהוענקו בנדיבות רבה לארגון החמאס, הושקעו בחפירת מנהרות ובשיגור רקטות לעבר מדינת ישראל. כיום קיימת אפשרות, שהחברה הפלשתינית תשתחרר מהאויב החמאסי, שהטביע אותה בחיי עוני ודלות. אני מייחל, שהחברה הפלשתינית תשתחרר מהקיצוניות המשיחית החמאסית, ששמה פניה אך ורק לעבר מציאות חיים מדממת והפקרת עמה לחיים תחת אימת האש. אך באותה מידה אני פונה לחברה הישראלית, שלא תלך שולל אחרי מקסם השווא המשיחי של גירוש ערבים מאזורים נרחבים ברצועת עזה והקמת יישובים יהודיים, מה שיגרום להנצחת המציאות המדממת, שמביאה אסון לשני העמים.