בדרך לניצחון המוחלט

בבוקר הסעתי את דריה בתי לביה"ס וסיפרתי לה על האירועים ההיסטוריים בסוריה. משטר הדמים האכזרי של אסד האב ובנו נפל באחת. סיפרתי לה על 19 השנים שבהם שלטו הסורים ברמת הגולן וירו על קיבוצי העמק ועל הדייגים בכינרת. על גבורת לוחמינו בששת הימים (מורשת קרב שקיבלנו ב"גולני" על קרב האדירים שהתחולל בתל פאחר) ועל כך שהיום חיילינו נמצאים ברום החרמון, מה שכונה עד השבוע "החרמון הסורי" וכעת הפך לפסגת הר שממנו ישראל שולטת על המרחב המתפורר. "הביטי למעלה בתי אל ההר/ ההר שהיה כמפלצת/ עוד יש תותחים ילדתי על ההר/ אך הם מאיימים על דמשק", כפי שכתב יובב כץ.

דגל ישראל מונף בחרמון ובדרום לבנון על חורבות כפרי הטרור של חיזבאללה שתכננו לטבוח בנו; הוא מונף גם על חורבות הנאצים החדשים בעזה שטבחו בנו וחטפו את ילדינו והורינו. חמאס בדרך לחיסול מלא, חיזבאללה מפורק וצמרת ההנהגה והפיקוד שלו משתכשכת זה מכבר בגיהינום; אירן הופשטה מהגנתה האווירית כמו גם מגרורותיה הצבאיות בלבנון ובעזה. רוסיה ואירן השליכו את משטר אסד לכלבי האזור ומשענתם התגלתה כקנה רצוץ, ועכשיו סוריה התמוטטה. וישראל? עושה חיל ומנצחת על המהלכים או יוצרת אותם בתגובת שרשרת. עוד תספרי, בתי, לנכדייך שהיית עדה להיסטוריה המשתנה ממש לנגד עינינו, בדרך לניצחון המוחלט.

הייתי דוקטורנט שעה שממשלת אהוד ברק דחפה להסכם עם הסורים. כלי התקשורת דחפו במלוא הקיטור למסור את רמת הגולן לקצב מדמשק בתמורה ל"שלום". הערבים ידעו לסחור עם היהודים התמימים בסחורה שמעולם לא הייתה להם. הם יתנו נייר והבטחות (העיתונים ידפיסו כותרות בכחול על שלום אמת וחומוס בדמשק) ואנחנו ניתן אדמה בתמורה להסכם שלום שמשמעותו אי-לוחמה, מצב שקיים ממילא כל עוד אנו חזקים, ויופר ברגע ששכנינו יריחו חולשה מצדנו. למזלנו, הקצב מדמשק ביקש יותר מדי.

בשנות השלושים כתב הפילוסוף היהודי ולטר בנימין על האסתטיזציה הפשיסטית של הפוליטיקה, שנועדה לסמא את עיני ההמון ממחירה הכבד של המלחמה. בנימין לא הספיק להכיר את הצד השני של המטבע: אותה אסתטיזציה ששימשה את הפשיזם, יושמה ביחס לשלום, באמצעות פסטיבלי השלום למיניהם. בחסות החלום האסתטי של השלום המפוקפק הוכשרו כל השרצים בעולם והוצדקו קורבנות הטרור כ"קורבנות השלום". והחמור מכול: הושתק הדיון העקרוני בשאלת המחיר המוסרי והחברתי שגבה "תהליך השלום", ודוק: תהליך בלבד ולא שלום. ה"שיח-חדש" האורווליאני במחוזותינו דיבר על תהליך כואב ומייסר, מלא קורבנות תמימים, שבסופו, כמו באמונה הדתית, יבוא משיח השלום. גם המגדל האינטלקטואלי הזה קורס לנגד עינינו.

ומה באשר למודיעין? הוא לא צפה את התמוטטות סוריה. התרגלנו. גם לא הפרשנים הידועים, שמאז שבעה באוקטובר מפיחים בנו רוח תבוסה וויתור וכניעה, רק כי שנוא נפשם בנימין נתניהו מנצח על המערכה ומתעקש להמשיך ולהילחם עד כלות אויבינו. חזרו וקראו את החכמים בעיני עצמם, ולימדו לא לסמוך בעיניים עיוורות על מי שמתהדר בדרגותיו, בעוד שטווח ראייתו ההיסטורית אינו חורג מהאתמול ולא משיג את המחר.

אחרי פלישת חמאס ליישובינו והתוכנית הדומה שהכין לנו חיזבאללה בגליל, מובן מדוע אנחנו זקוקים לשטח. הנאצים החדשים שנשבעו להשמידנו מסולקים מצפון הרצועה כדי לא לסכן את תושבינו, אנו אוחזים במלוא החרמון ומעבר לו ולא זזים מדרום לבנון, לבטח ברצועת כפרי המגע.

הקונספציה הישנה הותירה את צה"ל פאסיבי, ממתין לאויב שיגיע לגדר. בקונספציה המתוקנת צה"ל צריך לכבוש עוד שטח ולהשיג לנו עומק אסטרטגי. זה הכלל העתיק של האזור: מי שמקדש מלחמה עלינו, יפסיד את אדמתו. אם הפעם נהיה עקביים, יש סיכוי שאויבינו יחשבו פעמיים לפני שיתקפו שוב. ועכשיו, אירן.