בחירת נשיא העליון היא מאבק על דמותה של המדינה

2. אין מנוס מלהזכיר את עקרונות היסוד. הראשון: כולם כולל כולם מחויבים לציית לפסקי דין, ודאי פסקי דין חלוטים של בית המשפט העליון. אם שר המשפטים – דווקא הוא – יפר פסק דין, למה שאזרח מן השורה יקיים אותם? אם שר המשפטים – דווקא הוא – רואה את עצמו כערכאת-על, למה שאזרח מן השורה לא יכפור בסמכות בית המשפט? זה אולי מה שלוין רוצה, אבל זה מה שחייב למנוע כל מי שעיניו בראשו.

השני: שלטון הרוב אינו עריצות הרוב. יש עקרונות שמעל לכל רוב שהוא, ושלטון החוק הוא אחד המרכזיים בהם. אם שר, בכיר ונכבד ככל שיהיה, מפר כללים מינהליים – ניתן לאכוף עליו לקיים אותם. החובה לפעול במהירות סבירה היא מהבסיסיות של המינהל באשר הוא, וכולנו יודעים עד כמה סחבת היא פוגעת ומתסכלת. בהחלטה אתמול אין שום דבר חדש ותקדימי מבחינה משפטית, אלא בכך שבג"ץ נאלץ להשתמש בכלים הללו בנושא כל כך מהותי.

3. המשבר הנוכחי הוא כמובן חלק בלתי נפרד מההפיכה המשטרית, המכונה בפי יוזמיה "רפורמה משפטית", ודומה שלא צריך להסביר מדוע. הוא גם חלק מן הכוחנות הנוטה לסמכותנות של הממשלה הנוכחית. ממשלה המשרתת בראש ובראשונה ואולי בעיקר ואולי רק את ה"בייס" שלה (ראו הכספים הקואליציוניים, ראו השתמטות החרדים). ממשלה שמנסה להשתלט על כל מוסד אפשרי (ע"ע הספרייה הלאומית, תאגיד כאן, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ועוד). ממשלה הטוענת שלא ניתן כעת לחקור את המלחמה אבל קורעת את העם לגזרים. ממשלה המציבה איום ממשי על הדמוקרטיה הישראלית.

תראו בידי מי הפקיד/הפקיר בנימין נתניהו את שלושת משרדי הממשלה החיוניים ביותר לשמירת הדמוקרטיה: את ביטחון הפנים בידי איתמר בן-גביר, את המשפטים בידי יריב לוין, את התקשורת בידי שלמה קרעי – שלושת השרים המגלים את הסממנים הפשיסטיים והסמכותניים הבוטים ביותר. לכן, השאלה מי יהיה נשיא בית המשפט העליון היא הרבה יותר רחבה ממהותה-שלה, החשובה ממילא. זהו מאבק על לא פחות מאשר מהותה של מדינת ישראל.

4. יצחק עמית נשא נאום חריף זמן קצר לפני פרסום החלטת בג"ץ וכמובן ספג מיד ביקורת על הדברים שהעז לומר ועל הנימה בה עשה זאת. אבל מעבר לחובתו של מי שעומד בראש אחת מרשויות השלטון לומר את האמת לאזרחים הנזקקים לשירותיה, ואשר נפגעים בשל צעדים כוחניים של הרשויות האחרות, יש עוד נקודה בסיסית.

מי שתקפו את עמית הם אלה שמדברים על בתי המשפט (ולעיתים על שופטים ספציפיים) בלשון הרבה יותר גסה ופוגענית, ומנצלים את העובדה שהללו כמעט ואינם מגיבים. כמה זמן אפשר לצפות לתגובה בסגנון של ג'נטלמנים בריטים מול השתלחויות בסגנון של מאפיונרים קולומביאניים?

5. מה שמביא אותנו לסחיטה באיומים שהופעלה בימים האחרונים בצורה גלויה מצד הקואליציה נגד בג"ץ: אם תוציאו צו נגד לוין – נאשר את החוק לשינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים. כך ממש. אם הפסיקה לא תיראה לנו – נכה אתכם בבטן הכי רכה.

נזכיר במה מדובר: כיום בוועדה לבחירת שופטים יש שני שרים, שני חברי כנסת, שלושה שופטים ושני נציגים של לשכת עורכי הדין. ההצעה מדברת על 11 חברים: שלושה שרים, שלושה חברי כנסת מהקואליציה, שני חברי כנסת מהאופוזיציה ושלושה שופטים – דהיינו רוב מובטח מראש של שישה חברים לקואליציה, דהיינו פוליטיזציה גלויה ובוטה של המינויים.

יש עוד איום בקנה: נעביר את מינוי נציב תלונות הציבור על שופטים מידי שר המשפטים ונשיא בית המשפט העליון לידי הכנסת. עמית הגדיר זאת היטב: נשתלט על מינוי השופטים בדלת האחורית, באמצעות מי שיכול בפועל למנוע קידום של שופטים ואף להמליץ על העמדתם לדין משמעתי (שיכול להסתיים בהדחתם).

מעבר לסכנות הברורות לדמוקרטיה שבמהלכים כאלה, ואשר יהפכו את בתי המשפט – בדומה לכנסת – לסוג של שלוחה של הממשלה, הם גם מלמדים על בורות מוחלטת בבסיס המערכת. בתי המשפט, מעצם טבעם, חייבים להיות בעלי דנ"א לעומתי לרשויות האחרות, בלי שום קשר לשאלות פוליטיות. אחרת הם לא ישחררו עצורים, לא יזכו נאשמים, לא יקבלו תביעות אזרחיות נגד המדינה, לא יקבלו ערעורים על שומות מס, לא יחייבו את הביטוח הלאומי בתשלומים ועוד ועוד.

שופטים שיסורו למרות הפוליטיקאים יותירו אתכם ואותנו, את כולנו, ללא ההגנות הבסיסיות ביותר. זה מה שבאמת רוצים מחוללי ההפיכה. בית המשפט העליון דן בפחות מ-1% מכלל התיקים הנדונים בישראל, ומספר ההחלטות המאוד-מהותיות שלו הוא לכל היותר עשרות בודדות בשנה. אם לוין וחבורתו ישתלטו על בתי המשפט, אזי בתוך שנים לא רבות – ההגנות הבסיסיות ביותר על הזכויות הבסיסיות ביותר יהיו בסכנת היעלמות. זה מה שמוטל על כפות המאזניים.

6. שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים מחייב לשנות את חוק יסוד השפיטה. כאן ייכנס לתמונה פסק הדין בנוגע לביטול עילת הסבירות, בחלק שלו שקיבל פחות תשומת לב. 15 השופטים דנו גם בשאלה העקרונית של הסמכות לפסול חוקי יסוד. בעוד עילת הסבירות נותרה על-כנה ברוב דחוק של שמונה מול שבעה, 12.5 שופטים קבעו שיש לבג"ץ סמכות לבטל גם חוקי יסוד.

מבין אלו שעדיין מכהנים בבית המשפט העליון, ברוב הזה היו אלה יצחק עמית, דפנה ברק-ארז, עופר גרוסקופף, יעל וילנר, אלכס שטיין, חאלד כבוב, רות רונן, יחיאל כשר וגילה כנפי-שטייניץ. נעם סולברג ודוד מינץ היו היחידים שסברו שאין סמכות זאת. יוסף אלרון, מועמדו של לוין לנשיא, סבר שהיא קיימת במקרים קיצוניים בלבד.

גם אם שלושת חברי הוועדה (עמית, ברק-ארז וסולברג) יפסלו את עצמם, וגם אם אלרון לא יפסול את עצמו ויחשוב שזה לא המקרה הקיצוני – יהיה רוב של שבעה מול שלושה לפסילת התיקון ברמה העקרונית. על פניו, הוא הרבה יותר מהותי מאשר עילת הסבירות ולכן לא יהיה זה נועז מדי לנחש שיהיה גם רוב לפסילתו ברמה הנקודתית. מותר להניח שגם לוין יודע זאת, אבל הוא שש אלי קרב – לא בשביל לנצח, אלא בשביל להמשיך להתסיס ולפלג ולצבור נקודות פוליטיות. המדינה, הדמוקרטיה והציבור הן לא יותר מאשר כלי משחק.