בשעות שלאחר
פסק דינו של בג"ץ בנוגע למינוי נשיא בית המשפט העליון (8.9.24), הערכתם של גורמים משפטיים בכירים הייתה שהשר
יריב לוין יכנס את הוועדה והיא תמנה את
יצחק עמית לנשיא - אך הוא למעשה יחרים אותו. התוצאה של ה"ברוגז" הילדותי הזה תהיה פגיעה ישירה בציבור כולו, הרבה פחות מאשר בעמית או בעמיתיו. במקביל, שופטי העליון עצמם הגבירו את הפגיעה בציבור בחלק אחר של פסק הדין, אשר זכה להרבה פחות תשומת לב.
בסיומה של תגובתו המשתלחת (וחייבים לומר: הכוזבת בחלקה) לפסק הדין, אמר לוין: "נשיא בית המשפט העליון שמתמנה באופן כוחני ופסול, מדרדר לשפל עמוק עוד יותר את האמון הפוחת בבית המשפט. לא אוכל לעבוד עם נשיא שֶמוּנה באופן בלתי חוקי בידי חבריו, ושאינו לגיטימי בעיני ציבור עצום". הוא לא אמר אם יציית או לא יציית לפסק הדין, ולא הגיב לקריאות מתוך הממשלה והקואליציה (!) שלא לציית לפסק הדין. הוא כן דיבר על כך שלא יוכל לעבוד עם הנשיא הבא - מה שמרמז שיהיה נשיא, אבל לוין לא יעבוד איתו.
זה לא יהיה משהו חדש. בכל פעם שלוין אינו מקבל את מלוא מבוקשו, הוא שובר את הכלים. ב-11 החודשים הראשונים לכהונתו הוא לא כינס כלל את הוועדה לבחירת שופטים, כי דרש לשנות את הרכבה; וכאשר זה לא קרה, הוועדה פשוט לא פעלה. מאז פרוץ המלחמה מתנה לוין את מינוי השופטים בכך שהדבר ייעשה ב"הסכמה רחבה" - דהיינו פה אחד. היה בהחלט מקום לברך על כך, בכלל ובוודאי בשעת מלחמה; ואכן, 160 שופטים מונו מאז תחילת 2024.
אלא שאצל לוין, "הסכמה רחבה" פירושה שאם הוא,
אורית סטרוק או
יצחק קרויזר לא מסכימים למינוי כלשהו - אזי אותו מועמד כלל לא יידון, גם אם יש לו רוב בקרב תשעת חברי הוועדה. וזה בא מצד אותה ממשלה שטענה, שעם רוב בכנסת זכותה לעשות הכל; אבל כאשר אין לה רוב, אזי פתאום אנחנו מגלים שהיא יודעת לא רק לרמוס את המיעוט, אלא גם להתעלם מן הרוב. זו הסיבה שהוא סירב לדון במינוי נשיא העליון, כי ידע שלעמית ישנם שישה קולות - אחד יותר מהרוב הדרוש.
במקביל, ולמרות דיבורו גבוהה-גבוהה על אחדות והסכמה, לוין מצא דרך אחרת לפגוע במערכת כולה. מאז חודש יולי, הוא אינו נפגש עם ממלא-מקום נשיא בית המשפט העליון,
עוזי פוגלמן. השר והנשיא נפגשים דרך שגרה מדי שבוע, כי יש נושאים רבים המחייבים שיתוף פעולה ביניהם. מדובר במיוחד בשורה ארוכה של מינויים: נשיאי בתי משפט, סגני נשיאים, שופטים בכירים, שופטים בפועל, שופטים עמיתים, חברי ועדות ערר, חברי ועדות שחרורים ועוד.
כאשר לוין מסרב לדון בכל אלה, הוא פוגע בראש ובראשונה בשירות לציבור. בית משפט בלי נשיא או סגן נשיא, הוא גוף שמתפקד פחות טוב - כמו כל גוף שאין לו מנהל או שיש לו לכל היותר ממלא-מקום מנהל. אם לא ממנים שופטים בפועל ושופטים עמיתים, יש פחות שופטים להתמודד עם העומס, שגם כך הוא מטורף: 900,000 תיקים נפתחו אשתקד על 765 שופטים. אם לא ממנים חברי ועדות, אזי נכים ימתינו יותר זמן להכרעה בערעוריהם, אסירים ימתינו יותר זמן לשחרור מוקדם, עסקות ימתינו יותר זמן לפסיקות במיסוי וכך הלאה.
הצעד הזה של לוין אינו מפתיע כאשר מסתכלים על דרכי פעולתה של הממשלה הנוכחית. מהרגע בו הוקמה, היא מנסה להשתלט על כל מה שזז: מבתי המשפט ועד המשטרה, מהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ועד הספרייה הלאומית. ואם היא לא מצליחה להשתלט - היא מתחילה לפרק או לפחות לנטרל. אז אם לא מצליחים לשנות את הרכב הוועדה לבחירת שופטים, או אם לא מצליחים לכפות בה מינויים, משתקים אותה בצורה מלאה או חלקית. ואם נשיא בית המשפט העליון הוא לא לטעמם, אז מחרימים אותו - גם אם התוצאה היא פגיעה בציבור ובמיוחד בחלשים שבו (עצורים, אסירים, נכים).
|
שטיין וגרוסקופף אמורים לדעת מנסיונם
|
|
|
|
|
|
שטיין, וילנר וגרוסקופף בדיון בעתירה [צילום: יונתן זינדל, פלאש 90]
|
כאמור, השופטים יעל וילנר, אלכס שטיין ו עופר גרוסקופף הוסיפו פגיעה משלהם, כאשר דחו את החלק בעתירה שביקש לחייב את לוין לדון במינוי שלושה שופטים לעליון. הנימוק שלהם: מאחר שהחוק מחייב רוב של שבעה מבין חברי הוועדה לצורך בחירת שופט לעליון, נימוק "ההסכמה הרחבה" של לוין אינו מופרך מיסודו. בין השורות ניתן היה לקרוא עוד נימוק: בניגוד למצב בו המערכת אינה יכולה לתפקד בלי נשיא קבוע, העדר שניים-שלושה שופטים אינו משבר קשה.
האמנם? בבית המשפט העליון יש 15 תקנים; אשתקד נפתחו בו 9,170 תיקים ב-5,957 מהם נדונו בפני שופט אחד. כלומר: חלק ניכר מן העבודה נופל מלכתחילה על שופטים בודדים - 397 תיקים לשופט בממוצע (וזה לפני התיקים הכבדים בהרבה הנדונים בפני הרכבים). לאחר פרישתן של אסתר חיות ו ענת ברון באוקטובר שעבר, ירד מספר השופטים ל-13; פוגלמן פורש בחודש הבא והמספר יהיה 12 - דהיינו 496 תיקים של דן יחיד בממוצע לכל שופט. מתימטיקה פשוטה: 20% ירידה במספר השופטים שווה 20% עלייה בעומס לכל הנותרים. תיאורטית, זה אומר גם 20% יותר בזמן ההמתנה להחלטות. ומי ייפגע? המתדיינים במישרין והציבור בעקיפין.
יש גם בעיה עם ההנמקה של וילנר, שטיין וגרוסקופף. עולה ממנה, כי אין טעם לקיים את הדיונים אם אין הסכמה מראש. לפחות שני האחרונים צריכים לדעת שאין זה כך. הדיון שהסתיים במינוי שלהם עצמם לבית המשפט העליון, החל בשעות הצהריים המוקדמות והסתיים בשעות הערב המאוחרות. הוא החל בלי הסכמה והסתיים עם הסכמה. למה? כי לדיונים יש דינמיקה משלהם. ואם לא, אזי במקרה הכי גרוע, בוזבזו כמה שעות במילוי השליחות הציבורית של חברי הוועדה.
התחושה למקרא פסק הדין הייתה, שהשופטים ידעו היטב איזו סערה ייצור החלק הראשון שלו, והחליטו שלא להחמיר אותה על-ידי קבלת החלק השני של העתירה. שיקול לגיטימי, אך התוצאה היא בעייתית. למעשה, ניתנה גושפנקא חוקית להימנעות ממינוי שופטים לעליון בכל פעם בה שר המשפטים ינסה לכפות את מועמדיו.
כדאי לשים לב גם להערה של שטיין: לשיטתו, השר יכול שלא לכנס את הוועדה בכלל אם לא השיג את "הפשרות וההסכמות הטובות בעיניו כפוליטיקאי", כל זמן שהמשמעות איננה שיתוק המערכת. מהו שיתוק כזה? העדר 20% מהשופטים? 38%? 65%? שטיין לא פירש, אך כן נתן - אומנם באמרת אגב ובדעת יחיד - צ'ק פתוח לשרים עתידיים, מכל המחנות, להחזיק את המערכת כולה כבת-ערובה לשיקולים הפוליטיים והאידיאולוגיים.
בשורה התחתונה, פסק הדין הזה היה חיוני ומוצדק, מכל הטעמים הנכונים שהוזכרו בו. העובדה שלוין הגיב בתוקפנות מילולית וכנראה יגיב בבריונות שלטונית, לא הייתה סיבה להימנע מהפסיקה הראויה. מה שעלול לקרות בשטח, בגלל האגו של לוין והזהירות של השופטים, הוא שהציבור יקבל שירות פחות טוב מהמערכת המופקדת על שמירת בטחונו, קניינו, חרותו וזכויותיו.
|
|