אני עוד חי

אישה צנומה, גווה זקוף, עיניה, רגע אש ולהבה רגע כבויות, ליבה, רגע פועם בעוז ובעוצמה, רגע מפרפר בין ייאוש לתקווה. פיה, רגע מתכווץ כמבקש להיעלם, רגע נפער כלבה רותחת. קולה, רגע חרישי גדוש בעצוב, רגע שואג כארי פצוע. ידיה, רגע פוכרות אלה את אלה, רגע מורמות אל על, מובילות, מלהיטות, מפלסות דרך.

עינב צנגאוקר, האימא של מתן, ושתי אחיותיו, גרושתו של אבא אילן, רכזת השכלה גבוהה בעיריית אופקים, לא ביקשה להיות גיבורה, לא ביקשה להיות סמל, לא ביקשה להיחשף במלוא מכאוביה, במלוא זעמה, במלא חרדותיה, במלא דאגתה, במלא אהבתה, במלוא געגועיה. לא ביקשה שיהיה עליה ערך בויקיפדיה, לא ביקשה לקבל פרסים ואותות הערכה, ביקשה להישאר אימא של מתן האהוב, הילד של אימא, ובטבח שבת שמחת תורה התהפך עליה עולמה, חרב עליה לילה ויומה.

עינב הייתה לפה של מתן, חבריו וחברותיו החטופים. עינב הייתה למגפון התקווה, מגפון ההצלה של מתן. עינב נשאה את נס התביעה המוחלטת לעשות הכל תמורת השבת כלל החטופים והחטופות. אפסנה במחסן "חנה בבלי" את כללי הנימוס, השילה מעליה את שמלת החביבות, תלתה על וו הזעם את אדרת הנחמדות, השליכה אל מחוץ לקירות ליבה את כובע האצילות ועטתה עליה מדי קרב, שמלת מלחמה, שכפ"ץ, קסדה, ויצאה למלחמה להצלת בנה מתן וכל החטופים.

עינב אתחלה את חייה מחדש, נכנסה בעל כורחה לעולם זר ומנוכר לה, עולם של מאבק אישי צורב, כואב, פוצע, עולם של כוחות פוליטיים אדירים, של ספינים, של חיבורים על בסיס אינטרסים שונים שהתלכדו לאינטרס אחד. העולם צבע את עינב, האנונימית מאופקים בצבעים מגוונים של דאגה, חרדה, זעם ותסכול.

החלטתי לכתוב על עינב לאחר שהייתה לסמל. חצי מהעם רואה בה גיבורה, אם לביאה, לוחמת, מנהיגה, אחראית, פרצופה המייסר של התקווה המסרבת להיכנע לייאוש ומי שתעשה הכל, אבל הכל למען בנה וחבריו החטופים. חציו השני של העם רואה בה אישה מנוצלת, מופקרת, כלי שרת בידי אנרכיסטים וקיצוני מחנה השמאל הרדיקלי העושים ביגונה שימוש, אישה המבקשת מעם שלם להיכנע על ברכיו, המחזקת את עמדת אנשי התועבה במשא-ומתן.

הבטתי בפניו העצובות, המיוסרות, הכואבות, המפוחדות של מתן, ראיתי את אימא עינב, ראיתי את ייסוריה, מכאוביה, כאביה וחרדותיה. אלו היו רגעים מיוחדים, מזוקקים, רגעים שהם הטבע, הגעגוע של האם לבנה, הכמיהה של בן לאימו. הלב יצא אל מתן ועינב. ואז קראתי את שש מאות ומשהו התגובות ונחרדתי.

איך האימא מאופקים הפכה לאויבת העם, לפעילה במשרה מלאה בחמאס, לשותפה של שובי בנה, לסוכנת אירנית? הזעזוע מביב השופכין שיצקו על ראשה במאות תגובות החריד אותי. חלק מפעולותיה, ממעשיה של עינב, מגונים בעיניי. ברם, זוהי זכותה להתבטא באופן שבחרה, לפעול במסגרת החוק בכל הכלים העומדים לרשותה, זכותה של עינב למחות, לזעוק, לצווח, להאשים, לתבוע ולדרוש. זכותה לכעוס, לחוש נבגדת על-ידי המדינה, לתבוע לעשות הכל להצלת בנה וחבריו החטופים,.זכותה של המדינה לפעול בהתאם לצורך הלאומי, הביטחוני, החברתי, המדיני.

עינב צנגאוקר זכתה לראות את מתן שלה, מבלי יכולת ללטף את פניו, לאמצו אל ליבה, לנשום אותו. זכתה לצפות במתן שלה, עלם חמודות המקריא את שהכינו עבורו אנשי התועבה. עינב צנגאוקר, בזעקת אם מפלחת כל לב, מתחננת לחבק את הילד שלה. זכותה וחובתה של עינב להמשיך להיאחז בתקווה ולגרש את הייאוש. אל תדונו את האימא של מתן, חבקו אותה, בררו את הבר מתבן מכאוביה, התייצבו לצידה. עינב, זקוקה לחיבוק, לא לבריונות ושנאה.