המכה השניה - סנקציות משתקות של טראמפ

נשיא ארה"ב דונלד טראמפ מצוי בתחילת מסע טיהור של ה- Woke מארצות הברית. מנתוני התרומות למועמדים השונים עולה שכ-90 אחוזים מעובדי שירות המדינה תמכו בקאמלה האריס. כמו בישראל, ממשל של ג'ו ביידן עשה שימוש במערכת המשפט ככלי להשגת מטרות פוליטיות, ובמיוחד כדי ליירט את הנשיא הנבחר טראמפ. כל מי שידו הייתה במעל, לשיטתו של טראמפ, פוטר. לעובדי המדינה שעבדו מהבית, הוצג אולטימטום - חזרו לעבוד מהמשרדים או שתפוטרו. כך מתחילים "לטהר" את הדיפ סטייט. אילון מאסק עובד מסביב לשעון על אסטרטגית הטיהור הזו.

במקביל, טראמפ השיק סנקציות משתקות וקיצוניות כנגד בית הדין הבינלאומי בהאג שידו הייתה במעל של הוצאת צווי מעצר נגד ראש ממשלת ישראל ושר הביטחון, ובכלל זה שיתוק "הענן" שעליו מאוכסנות הראיות של בית הדין המוטה הזה. במפלגה הדמוקרטית יש התנגדות לסנקציות כה חריפות, אבל סביר להניח שגרסה מעט מתונה יותר תעבור בקרוב.

לטראמפ אין טיפת סבלנות ליוריסטוקרטים שרודפים דמויות פוליטיות באמצעות מערכת המשפט, גם ביחס לבני בריתו בחו"ל. די לראות איך הוא כופף בשניה את קנדה ואת קולומביה, ולכן לא כדאי להתעסק איתו. ולכן קיימת אפשרות ריאלית ש"המכה השנייה" כנגד היוריסטוקרטים ששינו את המשטר הישראלי ועקרו את הדמוקרטיה מכל תוכן היא השתת סנקציות משתקות כנגד כל מי שידו הייתה במעל בישראל: שמונה שופטי הרוב בעליון בפסיקת הסבירות; המכון הישראלי ליוריסטוקרטיה; פורום המרצים למען היוריסטוקרטיה; התנועה "לאיכות" השלטון; ו-38 ארגוני השמאל הרדיקלי של הקרן החדשה לישראל. הסנקציות יכולות לנוע משלילת ויזת כניסה ועד סנקציות כלכליות חריפות הרבה יותר. אהוד ברק הבין יפה מאוד את המשחק, כאשר בדקה התשעים קיבל אישור מממשל ביידן למכור את חברת הסייבר שלו "פראגון". בוושינגטון יודעים למשול.

כנגד מהלך כזה אפשר לטעון שהוא מסוכן כי הוא נותן לגיטימציה למדינה זרה להתערב בענייניה הפנימיים של מדינת ישראל. הדבר פוגע בריבונות המדינה. על מדינת ישראל לנקוט הליכים בעצמה כנגד הגורמים היוריסטוקרטים האנטי דמוקרטיים ששינו את המשטר במדינה, ולא לפנות לעזרת בת בריתה: מעצמת העל, לעשות כן עבורה.

מצד שני, היוריסטוקרטים שולטים על מערכת המשפט בישראל, ולכן העם הדמוקרטי לא יכול לנקוט צעדים כנגדם, כי הם הריבון שהשליט את הנורמה שחייבים לציית לפסיקותיהם, גם אם הן מופרכות בעליל ומשרתות את האינטרסים של אוליגרכיה צרה. בנוסף, היוריסטוקרטים לא היססו להפעיל לחץ על ממשל ביידן להחרים את ראש הממשלה בנימין נתניהו בזמן הרפורמה, עד כי הוא נמנע במשך כשנה שלמה מלהיפגש איתו. צריך גם לזכור שחוגי שמאל ובכלל זה מרצים למשפטים קראו להטיל סנקציות ולהחרים כלכלית את ממשלת נתניהו (וכפועל יוצא מכך גם את ממשלת ישראל) כדי להכשיל את הרפורמה. מדוע אם כן לשמאל וליוריסטוקרטים מותר לפנות לבני בריתם בשמאל האמריקני כדי להכשיל את ממשלת ישראל שמייצגת את האינטרסים של רוב עם ישראל, ואילו לכוחות הדמוקרטים בישראל שנאנקים תחת הדיכוי היוריסטוקרטי אסור לעשות כן?

זו דילמה קלאסית במאבק לשינוי חברתי. כשפורום קהלת הגיש עתירה לבג"ץ נגד ההסכם הימי עם לבנון שעל-פי טענתו היה צריך לקבל אישור הכנסת והיה צריך לעבור במשאל עם, תהיתי מדוע הפורום שבאופן מסורתי יוצא כנגד האקטיביזם השיפוטי, עושה שימוש בכלי הזה כדי להשיג מטרות פוליטיות. והתשובה של הפורום הייתה - כל עוד המשחק הוא של אקטיביזם שיפוטי, אנחנו לא יכולים להפקיר את הזירה לשחקן אחד בלבד.

אז מה דעתכם - האם אכן "המכה השנייה" צריכה להיות סנקציות משתקות של ממשל טראמפ כנגד היוריסטוקרטים שהרסו את הדמוקרטיה הישראלית? האם עקרון ההדדיות צריך לגבור על שיקול הריבונות?