אין גבול לעזות המצח

יריב לוין טוען, כי בין הממשלה לבין גלי מיארה יש "חילוקי דעות מהותיים וממושכים, היוצרים מצב המונע שיתוף פעולה יעיל" – ניסוח הלקוח הישר מהמלצות ועדת שמגר כאחת העילות לפיטורי היועץ המשפטי לממשלה. מבחינה עובדתית, הוא כנראה צודק. אלא שבמקרה הזה, מה שאמור לקבוע אינו הנסיבות אלא הסיבות; לא העובדות אלא הרקע.

לשיטתו של לוין, מיארה – אשר מונתה בידי ממשלת בנט-לפיד – היא לעומתית לממשלת נתניהו מסיבות פוליטיות ופועלת בכוונה להכשיל אותה. הוא מצביע על המקרים בהם לטענתו מיארה טרפדה מהלכים של הממשלה, סירבה לייצג אותה והפעילה אכיפה רכה ובררנית כלפי מתנגדיה. אבל אולי זה מוכיח בדיוק את ההפך? אולי זה מוכיח שהממשלה הזאת יזמה מהלכים בלתי חוקיים הרבה יותר מאשר קודמותיה? אולי זה מוכיח שהאכיפה בעבר הייתה נוקשה מדי?

יש שתי הוכחות שאכן כך הוא. האחת היא הלשון המשתלחת והגסה בה בחר לוין. הוא יודע היטב שמיארה תענה בצורה משפטית שקולה ומתונה, ושהוא יקבל כותרות הרבה יותר חזקות – מה שוודאי יעשה לו טוב בקרב ה"בייס". ובעיקר: הלשון הזאת מוכיחה שאין המדובר במחלוקת עניינית, אלא במטרה ברורה שיש להגיע אליה בכל מחיר.

השנייה והעיקרית היא עזות המצח של הממשלה הנוכחית. הם ניסו ומנסים לרמוס את כללי היסוד של הדמוקרטיה, את הפרדת הרשויות, את העצמאות השיפוטית, את שומרי הסף הבלתי-תלויים, את עקרונות המינהל התקין. הם התעלמו מכל האזהרות לאורך 2023, כולל לגבי פגיעתה של ההפיכה המשטרית בביטחון המדינה. הם חזרו אליה במלוא הקצב, בעוד הם עצמם טוענים שהמלחמה נמשכת ולכן מוקדם מכדי לחקור אותה. הם רוצים רודנות ומיארה מפריעה להם.

מי אמר שהחרדים לא מבינים בענייני צבא וביטחון? לישראל פרידמן, העורך הראשי של יתד נאמן (בטאון יהדות התורה), הייתה השבוע פרשנות מאירת עיניים לתחקירי צה"ל על 7 באוקטובר:

"כשהדוח חושף את העובדה שצבא ענק, מיומן ויהיר, אינו יכול לספק משענת, כשמוכח שאין לו כוח למרות כוחו, כי הכל תלוי ביד ה'. מי שאינו חושב שלימוד תורה הוא נשיאה בנטל, מי שנותן את ידו להפיכת לומדי תורה לעבריינים פליליים, מי שמנסה להכות את היהודים האלה בכיסם, לקחת מהם ומילדיהם את זכויותיהם האזרחיות, מי שמבקש להרעיבם על-ידי סנקציות כדי שייאלצו לעזוב את עמדות המגן – הגמרא והסטנדר – ועוד בעיצומם של ימי מלחמה, הוא כמו פושע מלחמה שפוגע בביטחון המדינה".

לא נצטט את המשך פניני החוכמה הללו, ובמקום זאת נביא לידיעתו של פרידמן כמה עובדות דתיות והלכתיות. נתחיל מזה, שאמונה בסיסית ביהדות היא שאין לסמוך על הנס, אלא לפעול בדרך הטבע ולבקש את עזרת הבורא להצלחה בה. במילים אחרות: החובה הראשונה במעלה היא להקים צבא ולצאת להילחם.

שנית, הרמב"ם פוסק שבמלחמת מצוה – כולל "עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם" – המלך "כופה העם לצאת". העם, בלי הסתייגויות, בלי פטורים. ר' יוסף קארו, מחבר 'שולחן ערוך', מזכיר (בפירושו 'כסף משנה') שהמקור הוא במשנה: "במלחמת מצוה הכל יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה". בכל המלחמות הלאומיות המופיעות בתנ"ך – כיבוש הארץ בידי יהושע, מלחמת שאול בעמלק, מלחמות דוד – אין רמז וחצי רמז למתן פטורים לתלמידי חכמים.

שלישית, נניח שייטען שהחרדים של היום הם מה שהיו בני שבט לוי בזמן התנ"ך, ואשר לא גויסו לצבא. אבל המחיר שהם שילמו היה כבד, במיוחד כאשר מדובר בחברה חקלאית: הלווים לא קיבלו נחלה בארץ ולמעשה היו תלויים בנדבות מתוך יבולם של אחרים. אין זכויות בלי חובות.

מעבר לכך, כאשר בני ישראל נכנסו לארץ, היו 601,730 גברים בבני הגיוס (60-20) ו-23,000 לווים מגיל חודש ומעלה. סטטיסטית, היו 15,200 לווים בבני הגיוס – 2.5% מהיקף הצבא. היום יש 80,000 חרדים משתמטים על צבא (חובה ומילואים) של 621,500 איש – 13%, דהיינו שיעור גדול פי חמישה. אז אולי במקום לתת לנו פרשנות צבאית, תפתחו את התנ"ך וספרי ההלכה – גם אם מה שכתוב שם לא מתאים לכם.

5 מיליארד שקל של כספים קואליציוניים חילקה הממשלה השבוע – בעיקר למפלגות החרדיות והדתיות. זה לא מספיק להם. על-פי יוזמתו של בצלאל סמוטריץ, מהשנה הבאה הסכומים הללו ייכנסו לבסיס התקציב, כך שיהיה קשה מאוד להוציא אותם. ואילו יצחק גולדקנופף מאיים במשבר משום שהוא רוצה עוד מיליארד שקל לישיבות.

כל ממשלה מחלקת כספים לתומכיה ומקורביה. אפשר לא לאהוב את זה, אבל זו המציאות. הבעיה עם הביזה הנוכחית היא, שזה קורה במקביל לגזירות קשות על הציבור כולו במטרה (מוצדקת) לממן את המלחמה. המע"מ עלה, מיסים אחרים עלו גם הם, הריבית עודנה גבוהה, יוקר המחיה מאמיר, הגרעון מטפס – וזה לא מזיז לחבורה הזאת. הם לא ביטלו אפילו משרה אחת במשרד מיותר אחד, שלא לדבר על משרדים מומצאים שלמים. להפך: הם רק הוסיפו משרות בשביל אנשיו של גדעון סער. בעזות המצח הזאת, אין להם שום זכות מוסרית לדרוש מאיתנו קורבנות כספיים.

לגולדנקנופף וחבריו אין שום זכות מוסרית לדרוש מאיתנו שום קורבן שהוא. בעוד הם רוצים עוד ועוד כסף למימון משתמטים, ישיבת ההסדר בירוחם כבר קברה עשרה מבוגריה במלחמת חרבות ברזל, והמכינה ביישוב עלי – 18. כמה נבזות צריך בשביל גם לא להילחם, וגם להכביד את הנטל על מי שנלחמים חודשים ארוכים וקוברים מאות מחבריהם. כמה נבזות צריך בשביל להיענות לסחטנות הזאת.

כל תחקיר שמתפרסם על המלחמה, רק גורם לבנימין נתניהו וממשלתו להתבצר עוד יותר בסירובם העיקש להקים ועדת חקירה ממלכתית שתבדוק הכל בכל מכל כל – דהיינו גם אותם. כל תחקיר משמש אותם כדי "להוכיח" שהצבא אשם והשב"כ אשם והרצי הלוי אשם ורונן בר אשם – כולם חוץ מהם. לפי ההיגיון המעוות שלהם, הלוי ובר צריכים לשאת באחריות על מה שקרה בארגונים שבראשם עמדו – אבל לא נתניהו על מה שקרה בארגון ובמדינה שבראשם עמד. בשבילו צריך מנגנון מיוחד: ועדת חקירה שתמונה בידי הכנסת בה הוא שולט.

לשיא עזות המצח הגיע השבוע אחד הבו(ל)טים שבתועמלניו של נתניהו, שכתב כך על הלוי ובר: "שימו לב, מונעים ביקורת. חוסמים את הביקורת שלא נוחה להם... מינוי אנשים לפי קישורים בק' ולא כישורים בכ'... סילוק כל מי שלא מיישר קו מהדרך... למשפחות השכולות, לחטופים ולציבור כולו מגיעה הזכות לדעת את האמת על המחדל של הרצי הלוי ורונן בר ב-7 באוקטובר ולא תחקירים מזוהמים מטעם שמנסים לטייח את אחריותם. צה"ל והשב"כ אינם יכולים לחקור את עצמם. הרצי הלוי ורונן בר אינם יכולים למנות את החברים שלהם כדי שיבדקו את הבוסים שלהם. זו לא בדיקה, זה טיוח".

אם לא היה מדובר באירוע הטרגי ביותר בתולדות המדינה, היינו יכולים לומר שזוהי פרודיה או סאטירה. הרי מדובר בתיאור מדויק להפליא של מי שעליו הכותב רוצה להגן, לא רק במלחמה אלא בכלל. מתברר שלא תמיד שלושת הקופים עובדים יחדיו: יש מקרים שאחד לא רואה ואחד לא שומע, אבל אחד ועוד איך מדבר.

ישראל בהנהגתו של בנימין נתניהו הפרה את ההסכם עם חמאס, בכך שמנעה את פתיחת המו"מ על השלב השני שלו – שלב שעלול להפיל את הממשלה. קשה לומר שמישהו מופתע. מאחר שנתניהו אוהב מתנות, אפשר לקנות לו קופסה נאה לתוכה יכניס את כל ההסכמים וההתחייבויות שהפר; מהר מאוד יהיה צורך בעוד אחת. אלא שהפעם משמעותה של ההפרה היא הפקרה ברורה של חיי 22 החטופים שנותרו בחיים, ואולי גם של החיילים שיישלחו לחדש את המלחמה ברצועה ללא סיבה ברורה וללא סיום נראה לעין.

לכך נוסף השבוע מה שהיה אולי האירוע הבזיוני ביותר בתולדות הכנסת, כאשר משפחות שכולות לא הורשו להיכנס ליציע בדיון על הקמת ועדת חקירה ממלכתית ונהדפו בכוח בידי אנשי המשמר. אני מתקשה להאמין שזו הייתה אי-הבנה. כאשר נתניהו נואם חצי שעה ורק בדקה האחרונה מתייחס לנושא; כאשר הוא מתעלם ממכתבו של ירדן ביבס שמניח חילי טרופר לפניו; כאשר הוא נזכר לשוחח עם אלי שרעבי רק לאחר שדונלד טראמפ מזמין אותו לבית הלבן; כאשר הוא לא נפגש עם חטופים ששוחררו; כאשר הוא מסרב להגיע ליישובים שחרבו; כאשר הוא לא מציב את כף רגלו בכיכר החטופים – מותר לחשוד שהייתה כאן לכל הפחות "רוח המפקר" (ואין זו טעות הקלדה).

אולי זה אפילו עוד יותר חמור. בעיני הדיוט יש יותר ויותר סימנים לכך שנתניהו אינו כשיר לתפקידו. שלא מדובר רק בעזות מצח ואטימות, אלא בניתוק מן המציאות ובפרנויה. מה שכולם ראו ביום שני בכנסת, היה המשך ישיר למה שרואים מי שיושבים מול נתניהו בבית המשפט בשלושת החודשים האחרונים.

בכנסת הוא דיבר על "דיפ סטייט", על תדרוכים שקריים מתוך צוות המו"מ, על האופוזיציה שפוגעת במשפחות החטופים וגם בו, על "ערוצי התבהלה", על "קמפיין מאורגן וממומן שפוגע בחטופים ובמדינה", על ועדת חקירה שמסקנותיה ידועות מראש, על פקידות מגויסת, על חקירות מוטות נגדו, על אהוד ברק וג'פרי אפשטיין. זה נשמע פרנואידי.

בבית המשפט מדבר נתניהו על נוני מוזס המושך בכל חוטי התקשורת נגדו, על חונטה של ראשי המוסד והשב"כ יחד עם התקשורת, על מיליונים שהוזרמו בצורה בלתי חוקית כדי להפיל אותו, על טיב התמונות ובחירת הכותרות ומיקום הידיעות באתר וואלה, על חקירה זדונית נגדו, על תפירת תיקים נגדו, על פגיעה בהגנתו. גם זה נשמע פרנואידי.

בזמן ההפיכה המשטרית עלה החשש שהתעלמותו המוחלטת של נתניהו מאזהרותיהם של אלפי מומחים בכל התחומים הייתה תוצאה של ניתוק מהמציאות. במלחמה הוא מסרב בתוקף לגבש פתרון להחלפת חמאס ומתעלם מכך שהוא מנציח את שליטת הארגון. הוא מאמץ בהתלהבות את תוכנית הטרנספר חסרת הסיכויים של דונלד טראמפ. הוא מסרב מזה חודשים לענות לשאלות עיתונאים.

השבוע הוא אמר לאייל זמיר: "בתקופת המלחמה סייעת לקדם תהליכי רכש, בתמיכת ידידינו בארה"ב ובראשם הנשיא טראמפ". זה שקר כפול, כי הרכש בוצע כולו בימי ג'ו ביידן, והיה זה טראמפ שבאמצעות שליטתו בסיעה הרפובליקנית תקע במשך חצי שנה חבילת סיוע בת 14 מיליארד דולר לישראל (כחלק מהתנגדותו לסיוע לאוקראינה). שקרנות ביביסטית רגילה, או עוד ביטוי למציאות חילופית ומדומיינת?

האיש הזה מוביל אותנו בזמן מלחמה, האיש הזה עלול לשלוח בקרוב שוב את בנינו לקרב, האיש הזה צריך להחליט מה לעשות עם האיום הגרעיני האירני, האיש הזה אמור לנווט אותנו במשבר כלכלי, האיש הזה בדרך להכניס אותנו למשבר חוקתי. ספק רב האם האיש הזה כשיר.