כשלון השב"כ בפרשת קטרגייט

שלושה מיועציו הקרובים של ראש הממשלה - יונתן אוריך, אלי פלדשטיין וישראל (שרוליק) איינהורן - חשודים בקבלת כספים מממשלת קטר. הכספים הועברו, על-פי החשד, דרך איש העסקים גיל בירגר, שקיבל אותם מהלוביסט היהודי-אמריקני ג'יי פוטליק - שפעל בשליחות ממשלת קטר. החקירה כוללת חשדות חמורים: מגע עם סוכן זר, שוחד, מרמה והפרת אמונים, והלבנת הון.

שם נוסף בפרשה: צביקה קליין, עורך העיתון Jerusalem Post, שנחקר גם הוא בחשד לתיווך ולקבלת כספים מקטר לצורך קידום מטרותיה התקשורתיות והמדיניות.

ראש הממשלה בנימין נתניהו מסר עדות פתוחה - לא כחשוד - והצהיר בצורה ברורה: לא ידעתי על העברות הכספים, לא הייתי שותף לזאת, לא נחשפתי למידע. לפי גורמים בחקירה, גרסתו לא נסתרה - לא עובדתית, לא במסמכים ולא באמצעות עדים.

מי היה אמור לדעת - ולא ידע או לא פעל

בזמן שהתקשורת רודפת אחרי נתניהו, שואלת "איך לא ידע?", ומתעכבת על קרבתו האישית ליועציו - היא שותקת לגמרי הכשל האמיתי: שירות הביטחון הכללי - השב"כ - שתפקידו, מעצם מהותו, הוא לזהות פעילות כזו ולסכל אותה מבעוד מועד.

חוק שירות הביטחון הכללי, התשס"ב-2002, קובע חד-משמעית את תחומי האחריות של השב"כ:

• סעיף 7(א): "השירות מופקד על שמירת ביטחון המדינה, סדרי המשטר הדמוקרטי ומוסדותיו, מפני איומי טרור, חבלה, חתרנות, ריגול וחשיפת סודות מדינה...";

• סעיף 7(ב): "ימלא השירות תפקידים אלה: (1) סיכול ומניעה של פעילות בלתי חוקית שמטרתה לפגוע בביטחון המדינה, בסדרי המשטר הדמוקרטי או במוסדותיו; (2) אבטחת אנשים, מידע ומקומות, שקבעה הממשלה"; (3) קביעת הוראות בדבר סיווג ביטחוני לתפקידים ולמשרות בשירות הציבורי ובגופים אחרים, כפי שקבעה הממשלה... וכן קביעה של התאמה ביטחונית של אדם לתפקיד או למשרה שסווגו בסיווג ביטחוני, לרבות על-ידי שימוש בבדיקות פוליגרף"

במילים פשוטות: כששלושה יועצים בלשכת ראש הממשלה מקבלים כספים ממדינה זרה - והשב"כ לא מזהה זאת - זה לא חוסר ידיעה של פוליטיקאי. זה כישלון של מנגנון ביטחוני, הטעון בדיקה ו/או חקירה פלילית. לא נפנה כאן אצבע מאשימה כלפי ראש השב"כ, רונן בר; די בכך שנדרוש בדיקת ו/או חקירת אותם בעלי תפקידים בשב"כ שהיה עליהם לדעת ולפעול.

התקשורת - מדקלמת, לא שואלת

התקשורת מבקרת את נתניהו. זה לגיטימי, במקומותינו זה כמעט טבעי. קל וחומר נוכח זאת שהשלושה פעלו בסביבתו של ראש המשלה בנימין נתניהו בהמלצת בנו, יאיר נתניהו. שלושת החשודים קרובים פוליטית לראש הממשלה, לכן הציבור זכאי לשאול שאלות והתקשורת זכאית אף להפנות אצבע מאשימה.

אבל כאשר כל הסיקור עוסק אך ורק בשאלה "איך הוא לא ידע?", ואיש אינו שואל "איך ייתכן שהשב"כ לא ידע?" - הבעיה הופכת עמוקה הרבה יותר: התקשורת לא רק מתעלמת, אלא בפועל מסייעת בטיוח.

הגוף שנועד להגן - איננו מגן. והציבור, במקום לדעת מה קרה, מקבל סיפור אחר: לא כשל מערכתי - אלא אשמה אישית. הקורבן הקבוע שמחפשים את ראשו הוא בנימין נתניהו, וזאת למרות האסונות הקודמים להם אחראי השב"כ:

• רצח רבין (1995) - התרעות היו, השב"כ נכשל.

• טבח 7 באוקטובר (2023) - לא סוכל למרות ההתרעות.

• ועתה קטרגייט (2025) - כספים מקטר זרמו, השב"כ לא פעל.

בשלושתם: אותו דפוס של כשל - ואותו שתיקה מוסדית ותקשורתית.

מי שאמור לדעת - ולא ידע - הוא שנכשל

בפרשה זו עדיין רב הנסתר על הנגלה. ובכל זאת, עכשיו כבר ברור: נתניהו לא חשוד. גרסתו לא נסתרה. היועצים בחקירה. אבל הגוף היחיד שתפקידו על-פי חוק הוא לזהות, לסכל, למנוע ולפעול - השב"כ - לא נתן הסברים. לא חקר את עצמו. לא עמד לביקורת.

כאשר מי שאינו אמור לדעת נדרש להסביר, ומי שחייב לדעת - לא נדרש לדבר,
זו כבר לא רק פרשת קטרגייט. זה שיעור כואב בדמוקרטיה כושלת, ותובנה בעייתית שמי שלקה שוב עד כדי רשלנות פושעת לא יתן את הדין.