השופטים רוצים פשרה על הדחתו של רונן בר. קשה להניח שתהיה כזאת

3. שתי נקודות בשולי העניין אך לא בשולי חשיבותו, כפי שנוהג לומר בית המשפט העליון. האחת: ההשתוללות של טלי גוטליב בתחילת הדיון לא הייתה ספונטנית. מעבר לכך שהיא פרחחית מדופלמת, יש לה חשבון אישי ארוך עם עמית, שפסל את מועמדותה לשיפוט (בנימוק, תחזיקו חזק, של העדר מזג שיפוטי). היא באה כדי לצעוק ולקבל תשומת לב וכותרות, ולנופף כדרכה בצורה כוזבת בחסינות שלה. עמית התאפק והתאפק, עד שלבסוף הורה להוציא אותה מהאולם. אל תבנו על זה שהיא תלמד לקח.

אין לנתק זאת מן המהומה שהתחוללה באולם ומחוצה לו. אליעד שרגא סיפר שנאלץ להיעזר באנשי המשמר כדי לפלס את דרכו במסדרון. המאבטח של עמית ניצב מאחורי השופטים לאורך הדיון – מחזה חסר תקדים. כאשר עשרות שרים וחברי כנסת מסיתים ללא הרף נגד בית המשפט – זו בדיוק התוצאה. יש לי תחושה, שהם לא ממש מצטערים עליה.

השנייה: תגובתו של בצלאל סמוטריץ' להחלטה שהקפיאה את הדחתו של בר ומינוי מחליפו. הוא קרא להחרים אותו ולהתעלם ממנו. בהנחה שסמוטריץ' קרא את ההחלטה לפני שהגיב, הוא דרש להפר אותה. השופטים היו ערים לקריאות הללו, שלו ושל לוין, שהושמעו עוד לפני הדיון. לכן הם הדגישו שאין לפגוע בסמכויותיו של בר והוסיפו: "ראש הממשלה והממשלה אינם רשאים לחרוג מסדרי העבודה הנהוגים ביחסיהם המקצועיים עם ראש השב"כ והשב"כ". נתניהו הגיב בהשתלחות כוזבת אופיינית, אבל בשורה התחתונה עלה מתגובת לשכתו שהוא יציית להחלטה. גם זה משהו בימינו.

4. עמית, סולברג וברק-ארז גם שלחו את נתניהו ומיארה לנסות להשיג פשרה עד אחרי פסח. זה ודאי הדבר הנכון. נניח: פרישה בהסכמה של בר בעוד חודשיים-שלושה, כאשר בינתיים ימונה מחליפו ותהיה חפיפה מסודרת. אפשרות אחרת, לה רמזה ברק-ארז: הוא יפרוש עם סיום חקירת פרשת קטרגייט.

כמו כל פשרה, הרעיונות הללו רחוקים מלהיות מושלמים. במקרה הראשון, ניתן יהיה לטעון שבסופו של דבר נקבע תקדים מסוכן של הדחת ראש השב"כ ממניעים זרים. בה במידה ניתן יהיה לטעון, שנכפה על הממשלה – בעיצומה של מלחמה – לעבוד עם מי שברור לחלוטין שהיחסים עימו אינם בני תיקון. במקרה השני, תהיה לכל הפחות מראית עין של התמשכות החקירה ממניעים זרים, והפעם של בר. (לא צריך להיבהל מהאזהרה של אמיר, ולפיה כל ראש שב"כ שיודח ימציא חקירה. ניתן לקוות שלא כל כך מהר ידיחו ראשי שב"כ, ובכל מקרה הוא והשב"כ אינם לבד בחקירות כאלה).

הבעיה העיקרית היא, שהשופטים הטילו את המשימה על מי שקשה לראות אותם – או את אנשיהם – יושבים בחדר אחד ומדברים בצורה עניינית. מיארה עצמה ניצבת בפני הליך הדחה, שמותר להניח שנתניהו מעורב בו עד צוואר. יתרה מזאת: ההצהרות הבוטות של נתניהו בגנותם של בר והשב"כ, מעבר להיותן שערורייתיות, העלו אותו על עץ גבוה מאוד. לא בטוח שלשופטים עצמם יש רעיון יצירתי כלשהו, כי ייתכן שאם היה – היו מציגים אותו. ללכת לוועדת גרוניס זה לכל היותר לתקן את הפגם בהליך, לדחות קצת את ההכרעה ואולי – כפי שהוסבר לעיל – לגלגל אותה לכתפיה. בסופו של דבר, יש כאן מצב בלתי אפשרי, שאותו יצר נתניהו במתכוון – וכעת לכו תכבו את הדליקה שהצית.