נתניהו עשה את שלו, האם הוא אמור ללכת

מאז היום שבו היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, החליט להגיש כתב אישום נגד בנימין נתניהו, התחולל מהלך אסטרטגי מחושב אך מסוכן, הפיכת הכאוס לכלי שליטה. לא עוד ניהול מדינה, אלא ניהול של קריסה מבוקרת. ככל שהאש התפשטה, כך הלכה והתבהרה הכוונה: אם אני נופל, המדינה תיפול איתי. אם אני עומד לדין, הציבור יעמוד אחד מול השני.

והצלחתו, מוחלטת. מדינת ישראל של 2025 חיה תחת ערפל תמידי של פילוג, חשדנות, ומאבקים פנימיים בלתי נגמרים. החברה קרועה לרסיסים: נשים מופרדות מנטלית, מבעליהן, או גם בהוראת רבנים; ילדים נגררים להכרעות פוליטיות במקום לבתי הספר, חברים נפרדים בגלל מילה אחת, ציוץ אחד, שיחה אחת, צבע חולצה או מדבקה.

אבל אולי הסכנה האמיתית איננה בפילוג, אלא בהסתגלות. הציבור מתרגל לחיים בתוך תוהו. השחיקה מכה בכול. מציאות שבה אין אמת, רק נרטיבים; אין סמכות, רק אינטרסים; אין חזון, רק הישרדות. בתוך עולם כזה, מנהיג שיודע לתמרן את הכאוס, הופך לבלתי ניתן להחלפה.

השאלה אם נתניהו צריך ללכת היא כמעט לא רלוונטית. השאלה היא אם מישהו מאיתנו עוד מסוגל לדמיין מציאות בלעדיו. הוא כבר לא רק אדם, הוא תשתית ללא גבולות, בעיקר מצפונית, או אולי גז רעיל שחלחל לכל מקום: לצבא, לבתי הספר, לאולפנים, לקבוצות הוואטסאפ המשפחתיות. גם אם יֵלך, הטראומה תישאר.

ייתכן מאוד, ועל-מנת שנבין שמה שקורה כאן, הוא אינו נסגר בגבולות הפולמוס. מדובר בהתרסקות חברתית, שרק ממעמקים נוכל לבנות מחדש, ואולי גם לשאול: האם כל שליט שמחזיק אותנו בלהבות, הוא באמת מגן העם?

ואולי, רק אולי, נחוצה לנו מלחמת קיום אמיתית, לא מטפורית, כדי שנתעורר? אולי? זו הייתה החוויה שלי אמש, בהפגנה ליד ביתה של גלי בהרב-מיארה, כאשר ראיתי חבורה של ארבעה נערים בני 16-15 נכנסת לקהל, וצוחקת על המפגינים שהגיעו. לא בטוח שהם מבינים מה קורה כאן, אבל ברור מי דאג שהם ירגישו בנוח לצחוק.