ישראל מצפה שמדינות המפרץ יממנו את שיקום עזה; הן לא ממהרות

סעודיה, איחוד האמירויות וקטר ממלאות תפקידים שונים, לעיתים משלימים ולעיתים מתחרים, בהקשר העזתי, ומקדמות סדרי עדיפות שונים. קטר מוכנה להשקיע ברצועה לכאורה ללא תנאים מוקדמים, וזאת כדי לשמר את השפעתה ברצועה ולהבטיח את הישרדות חמאס. איחוד האמירויות, לעומתה, מציבה תנאים ביטחוניים ופוליטיים להשקעתה ברצועה, יחד ועם סעודיה מבקשת מישראל להציג מתווה ברור להקמת מדינה פלשתינית. סעודיה מבקשת לשלב את השיקום במהלך אסטרטגי שיכלול נורמליזציה עם ישראל.

סעודיה שואפת לקחת חלק במהלך רחב היקף להסדרה אזורית בהובלה אמריקנית, שיכלול את שיקום רצועת עזה כחלק מתוכנית להקמת מדינה פלשתינית. היא פועלת לגבש קואליציה ערבית-בינלאומית שתנהל את תהליך השיקום ברצועה, אך מבהירה, כי לא תספק לכך מימון משמעותי ללא העברת סמכויות לרשות הפלשתינית או לגוף אחר שיזכה לתמיכה בינלאומית.

סעודיה חוששת מהאפשרות שהפרויקטים לשיקום בעזה, אם יבוצעו ללא תנאים ברורים, יסבלו מחוסר יציבות או אף ייהרסו בסבב עימות נוסף בין ישראל לחמאס, לכן, היא רוצה לראות את פירוז הרצועה והתפרקות חמאס מנשקו כדי לנסות ולמנוע עימותים עתידיים.

החשש הזה נוגע גם לתדמיתה: השקעה ישירה שעלולה להצטייר בעולם הערבי כמתואמת עם ישראל ועל-פי האינטרסים שלה, בייחוד אם תתבצע במסגרת הסדרים ביטחוניים שישראל שותפה להם, עלולה לפגוע בה בדעת הקהל הערבית. מסיבה זו מסרבת סעודיה לשיתוף פעולה ישיר עם ישראל, ומתעקשת על פעולה באמצעות מסגרות בינלאומיות או ערביות רחבות, ועל ניהול השיקום דרך הרשות הפלשתינית.

איחוד האמירויות מפגינה לאורך המלחמה פעילות הומניטרית נרחבת ברצועה, בעיקר במסגרת האו"ם, לצד שמירה עקבית ונחושה על מסגרת היחסים עם ישראל, מה שמצביע על רצונה למלא חלק מרכזי ב"יום שאחרי", לצד קטר או כתחליף לה. עם זאת, לפחות רשמית, אבו דאבי מתנה את השתתפותה בשיקום עזה בשינוי מהותי של המצב הפוליטי והביטחוני ברצועה, כולל דרישה שישראל תציג חזון מדיני מוצק על בסיס מודל שתי המדינות.

איחוד האמירויות שוללת כל מעורבות של חמאס בממשל המקומי העתידי בעזה, ומציבה את פירוקו המוחלט מנשק כתנאי מוקדם לכל תמיכה כספית. היא מקיימת שיחות עם ארה"ב וישראל בנוגע להקמת ממשל זמני בעזה, שיישען על רשות פלשתינית "מחודשת" או על גוף טכנוקרטי זמני.

ההבדל בין העמדה הסעודית לעמדה של איחוד האמירויות, למעט הנכונות של איחוד האמירויות לעבוד גם ישירות עם ישראל בעוד שסעודיה נרתעת מכך, הוא שלשתיהן עמדה שונה בנוגע לרשות הפלשתינית. ריאד נכונה יותר לקבל את הרשות הפלשתינית גם ללא רפורמה, הגם שאינה מתנגדת לכך, בעוד שאיחוד האמירויות עומדת על כך שהרשות הפלשתינית תעבור רפורמה מקיפה ואף שינוי בהנהגתה, על-מנת שתשתלב ב"היום שאחרי".

קטר משלבת בין פעולות תיווך, סיוע הומניטרי ומעורבות מדינית פעילה. עמדתה הרשמית מדגישה את הצורך בשיקום מהיר של התשתיות ברצועה, כביכול ללא תנאים מוקדמים, מתוך אינטרס בסיסי לשמר את חמאס – גם ככתובת להשפעתה בעתיד.

אלא שקטר, הנמצאת בקשר עם ישראל אך גם משמרת יחסים קרובים עם חמאס, חוששת להיתפס כ"נוטשת" את הפלשתינים או מתיישרת לחלוטין עם קו אמריקני-ישראלי. לכן, היא שואפת להבטיח שהסיוע שלה יישמר במסגרת הומניטרית-פוליטית שתדגיש את עצמאותה ותפקידה כמגשרת. דוברים קטריים מתחמקים משאלת חזרתה האפשרית של הרשות הפלשתינית לשליטה ברצועת עזה ומצהירים רק, כי "מדובר בשאלה פלשתינית – מי ינהיג לאחר המלחמה, חמאס או הרשות".

לאחרונה קטר משתפת פעולה גם עם יוזמות המכוונות לפירוק נשקו של הארגון, ככל הנראה בעקבות לחץ ערבי או אמריקני. כך למשל, במסגרת היוזמה הסעודית-צרפתית לקדם את חזון שתי המדינות, קטר הצטרפה בחודש יולי למדינות ערב בקריאה לסיום שלטון חמאס ברצועה ולהתפרקות הארגון מנשקו.

מדינות המפרץ מחפשות, באמצעות השקעתן האפשרית ברצועת עזה, סוגי תועלת שונים — בראש ובראשונה כלכלית (קרי החזר על ההשקעה ואף יצירת רווח), יצירת השפעה בשווקים בהן הן משקיעות וחיזוק היציבות באזור, שהיא אינטרס ביטחון לאומי מובהק שלהן. מעבר לכך, לנגד עיניהן עומדת בוודאי גם שאלת השפעתן על עתיד הזירה הפלשתינית, והיכולת לעשות זאת באמצעות השקעות בפרויקטים בשיקום הרצועה.

ואולם, במדינות המפרץ שוררת תחושה, כי מעורבותן ברצועת עזה מתבקשת רק בהקשר המימון, מה שגורם אנטגוניזם רב. סעודיה ואיחוד האמירויות מציבות לכן תנאים פוליטיים וביטחוניים ברורים ודורשות השפעה קונקרטית על ניהול הפרויקטים, כדי למנוע מצב שהשקעותיהן יירדו לטמיון. התועלת הכלכלית הצפויה מהשקעה ברצועת עזה היא די מוגבלת (למעט אולי פוטנציאל שדה הגז מול חופיה). גם בשל כך, הן אינן ממהרות להכריז על סכומים שיסכימו להשקיע ברצועה, כל עוד אינן רואות התקדמות בסוגיות החשובות מבחינתן – פירוק חמאס מנשק, יצירת מסגרת ממשל מוסכמת והבטחת הגנה על השקעותיהן בטווח הארוך.

יתר על כן: למדינות המפרץ אינטרסים אזוריים רחבים והן התחייבו להשקיע בפרויקטים נרחבים של פיתוח ושיקום גם בזירות אחרות, בעיקר בסוריה ובלבנון, שעשויות להיות אטרקטיביות יותר בעבורן ובעלות משקל גיאו-אסטרטגי גדול יותר. בנוסף, הן נתונות בלחצים כלכליים לא-מבוטלים, בעיקר בשל ירידת מחירי הנפט - מה שעלול להשפיע באופן שלילי על נכונותן להשקיע בעזה. ירידת מחירי הנפט מחריפה את האתגר הפיסקלי עבור סעודיה, איחוד האמירויות וקטר, אף שכל אחת מהן נכנסה לתקופה זו ברמה שונה של תלות בהכנסות האנרגיה.

בסעודיה, המקדמת פרויקטים עתירי הון במסגרת "חזון 2030", הירידה במחירים פגעה בציפיות ההכנסה וגרמה להגברת הפנייה לשוקי החוב, מה שמעורר בקרב משקיעים ספקות לגבי קצב הגיוון הכלכלי ויכולת הממלכה לשמר את היקף ההשקעות המתוכנן בחו"ל ואף בתחומה היא. האינטרס הסעודי הוא קודם כל לממש פרויקטים בשטחה, משום שהם אמורים להיתרגם לרווחה וליציבות, ורק לאחר מכן להשקיע בחו"ל.

באיחוד האמירויות, שמסתמכת במידה פחותה על הכנסות מנפט אך נשענת עליהן למימון חלק מיוזמותיה הגלובליות, ניכרת ירידה מסוימת בגמישות הפיננסית ובפרט ביכולת להרחיב השקעות חוץ, אם כי תחזיות הצמיחה נותרות חיוביות.

בקטר, היתרון היחסי שבייצוא גז טבעי נוזלי מיתן את הפגיעה המיידית, אך גם היא פועלת בזהירות על-רקע תנודתיות במחירי האנרגיה, במיוחד לאור השקעות מתמשכות בהרחבת כושר הייצור ופרויקטים בינלאומיים עתירי הון.

מעורבותן של מדינות ערב, ובמיוחד מדינות המפרץ, חיונית להצלחת תהליכי השיקום ברצועת עזה, לכל הפחות בפן החומרי. אולם לא ברור מה תהיה המוטיבציה שלהן להירתם לתהליכים אלו ולהזרים כספים לרצועה. ניסיון העבר מוכיח, כי השקעה ברצועה אינה בטוחה בשל סבבי הלחימה אחת לכמה שנים.

עלויות השיקום האזרחי של רצועת עזה נאמדות בעשרות מיליארדי דולרים, ועלויות הניהול השוטף של הרצועה – בתרחיש שיושלם כיבושה על-ידי ישראל – נאמדות בעשרות עד עשרות רבות של מיליארדי שקלים מדי שנה. מדובר בעלויות בלתי סבירות לכלכלה הישראלית, וממשלת ישראל ממשיכה להציג את מדינות המפרץ כמקור התקציבי העיקרי למימונן.

לכן, מהאסטרטגיה המוצהרת של ממשלת ישראל – הישענות כלכלית על מדינות המפרץ בשיקום ובניהול האזרחי של רצועת עזה – נגזרים ארבעה כיווני פעולה אפשריים: הסכמה לדרישת סעודיה ואיחוד האמירויות להחליף את שלטון חמאס בשלטון בזיקה לרשות הפלשתינית, כחלק ממתווה להסדרה ברוח פתרון שתי המדינות; הישענות כלכלית על קטר, בהכרח תוך חידוש מעמדו של חמאס ברצועה; ויתור על סיוע ממדינות המפרץ והטלת נטל השיקום על כתפי ישראל, במחיר אדיר לכלכלה; הותרת רצועת עזה ללא שיקום, כחממה לאנרכיה והקצנה דתית, על האיומים הביטחוניים וחוסר היציבות שינבעו מכך.

הנכונות הפומבית מצד מדינות המפרץ להירתם לשיקום רצועת עזה, נועדה במידה רבה להגביר את הלחץ כדי להביא לסיום המלחמה. אולם מוערך, שכאשר המלחמה תסתיים - יפחת רצון זה מצדן. לפיכך, על ישראל לעגן כבר כעת את הסיוע ממדינות המפרץ בעיצוב מנגנון סיום למלחמה.