עוגות

מצאנו את עוגת הדבש שחיפשנו. מדי שנה בחודש אלול, אימי הייתה אופה עוגת דבש אחרי עוגת דבש, הכנות לקראת ראש השנה. כל אחת הייתה מתחרה ברעותה, זו קצת יותר מגונדרת, זו קצת יותר שמנמנה, זו פריכה למהדרין וזו צבעה כהה יותר או לחלופין בהיר יותר. כך התרגלנו ליהנות ממספר גדול של עוגות דבש, מחודש אלול ובמשך חודש תשרי. עד שהגיע הזמן בו אימי כבר לא יכלה לאפות, ואנחנו חיפשנו בנרות משהו שידמה לזכרון העבר.

מסתבר שמאפיית דליס בשדרות פיקו משתמשת באותו מתכון בדיוק, ועוגת הדבש שלהם תואמת את זו שבזכרון ומחזיקה מעמד. הגעתי לשם ביום שישי וקניתי עוגה כדי להיות בטוח שהיא אכן מה שאנחנו חושבים. שפרסנו את העוגה גילינו שכבה שלמה של פצפוצי שוקולד בתחתית העוגה. החלטנו שכנראה הם הכינו את התחתית לעוגה אחרת ופשוט שפכו את הבליל לתבנית זו בלי לשים לב. מסתבר שהם דווקא שכחו לפזר פצפוצי שוקולד למעלה, כך שהקונה ידע שזו לא עוגת הדבש הקלאסית.

במוצאי שבת שלחתי אימייל עם תמונות למאפייה, שכן עוגת דבש עם שוקולד היא קצת יותר מדי אמריקנית עבורנו. דבר ראשון בבוקר יום ראשון התקשרה אלי בעלת המאפיה. היא הזמינה אותי לבוא לקבל עוגת דבש ללא פצפוצי שוקולד, אך היא הסבירה שהם כבר לא יאפו עוגות נוספות, שכן ערב ראש השנה הוא למחרת היום.

דליה, הבעלים, סיפרה שהיא קנתה את המאפייה מג׳וליאן לפני תשע שנים. מדהים איך הזמן אץ-רץ-טס לו. הצורה בה היא התייחסה לכל התקרית פשוט חיממה את הלב. דליה - שמזכירה קיבוצניקית או בלבוסטית ישראלית אך היא אמריקנית - שבתה בקסמה קונה שמעכשיו יקפיד לבוא לעיתים תכופות, לא רק בחיפושים אחרי עוגת דבש שאת טעמה הוא זוכר.

אנחנו עדיין בחיפושים נואשים אחרי בבקה עם צימוקים, עוגת שמרים שסבתי נהגה לאפות בכלי אפייה מיוחד ממתכת עם חור עגול באמצעיתו (תבנית קוגלהוף). אחרי שהיא לשה את הבצק והכניסה אותו לכלי, סבתי הייתה פורשת מגבת למעלה ומניחה את הכלי ותכולתו למשך שעתיים במקום מוצל וקריר, בפינת הטלפון, בכדי לתת לשמרים לפעול ולבצק לתפוח.

לכבוד ראש השנה קיבלנו שלוש בבקות ממאפיה מאוד מפורסמת במישיגן. אחת מהן, עגולה עם צימוקים מבצבצים, הזכירה לנו נשכחות. אך אבוי - המראה קיבל ציון מושלם, אך הטעם.... ניסינו פעם אחר פעם, אך העוגה פשוט אינה ניתנת לאכילה (כמובן, זו שאלה של טעם, וטעמה של העוגה לא לחיכנו). ה שכן, המשקל הכולל של העוגות הוא עצום, עד כדי כך שכאבה לי היד פשוט רק להביא אותן. ועוד לא אמרנו נואש!

תחילת השנה

ראש השנה התשפ"ו היה בסימן איומים מכל הכיוונים, והכל היה מתוזמן לתפארת. האו"ם שמום החליט שלכבוד ראש השנה יערך מצעד העלייהום על מדינת ישראל, שכן זה החג היחיד שהיהודים חוגגים משך יומיים, הן בארץ והן מחוץ לה. כך יצא שראש מדינה אחר ראש מדינה השתלח בישראל. איזו הנאה זו היתה. השגריר "אני דני" דנון נכח, כנראה מלשון פיקוח נפש, אך דבר לא הפחית מההצגה. איש לא היה זקוק לתחפושות יותר, השנאה הייתה בעיצומה ויקדה בכל עוז. עד שראש הממשלה הגיע אחרי החג, ראשי כל המדינות כולם כבר לא היו בניו-יורק, ושגריריהם והצוותים היותר זוטרים עזבו בהפגנתיות, מלשון "האולם ריק."

כמו החות׳ים ידידינו מתימן, הדואגים לשלוח לפחות טיל אחד מדי ערב שבת (אחרי שמיליונים כבר הלכו לישון, פשוט להזכיר שזה יום בו אלוהים שבת מכל מלאכה ולבדוק מה שלומנו), כך גם באו"ם שמום בחרו דווקא ב-א׳ וב-ב׳ ראש השנה של היהודים כדי להעלות אותנו על מוקד. הלהבות המתנפצות היו מחזה מרהיב, וריח הבשר החרוך הזכיר את עשן הקרמטוריומים במחנות ההשמדה.

האם העלייהום הזה צריך להפחיד אותנו או להרתיע מלהמשיך בדיוק כפי שאנחנו פועלים? ודאי שלא. "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" (במדבר כ"ג:9). שואל הגבר (הנביא ירמיה) במגילת איכה (א׳:1-2): "איכה ישבה בדד העיר רבתי עם — הייתה כאלמנה, רבתי בגוים, שרתי במדינות — הייתה למס. בכו תבכה בלילה ודמעתה על לחיה - אין לה מנחם מכל אוהביה, כל רעיה בגדו בה, היו לה לאויבים." כך ירושלים בזמן הנביא ירמיה, ואילו בימינו איש אינו אוהב אותנו, וכבר אמר החכם באדם "מה שהיה הוא שיהיה, ומה שנעשה הוא שיעשה, ואין כל חדש תחת השמש" (קהלת א׳:9).

מדינה אחר מדינה נזפה בנו קשות, הטילה בנו האשמות מדומות, קראה לחרמות איומות ולעונשים קשים עוד יותר, אך העיקר, הכירה במדינת פלשתין כפרס לחמאס-דאעש על לחימתו העזה, עמידתו הגיבורה והצלחתו הבלתי-נתפסת. דוד מול גולית, והגיע הזמן לישב את הסכסוך אחת ולתמיד. כך הוחלט, ורוחנו עדין איתנה.

למי שחרד לנפשו, שכן הנה מתמלאות נבואות זכריה במלואן: "ונאספו עליה כל גויי הארץ" (י"ב:3) "ואספתי את כל הגוים אל ירושלים למלחמה!" (י"ד:1) כל הגויים - מארבע כנפות הארץ, כולם, כמעט ללא יוצא מן הכלל, קמים להשמידנו ביום זה ממש, אך הנביא מרגיע ואומר: "אל תיראו!" (ח׳:15) ואפילו מדבר על ימים באים בהם "צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים, והאמת והשלום אהבו." (שם:19)

ובכן, מאין יבוא עזרנו, כי מחול השטן שנערך במליאת האו"ם שמום היה מחריד, מחריש אוזניים, משתק את כל הצופים מפחד? גם על כך עונה הנביא זכריה, אך הוא עושה זאת בשני אופנים. ראשית מהנבואה המתגשמת המדברת על ימים טובים, ימים שאותם כבר חווינו בישראל המתחדשת ומתפרצת ומתקיימת, ומכוח האמונה שלנו באלוהינו. שנית, מכוח העוצמה שאלוהים עצמו - ה׳ צבאות - יצא להלחם מול כל הגויים.

1) כוח האמונה באלוהים: "ואמרו אלופי יהודה בלבם: ׳אמצה לי יושבי ירושלים בה׳ צבאות אלוהיהם׳" (י"ב:5). "כה אמר ה׳, שבתי אל ציון ושכנתי בתוך ירושלים, ונקראה ירושלים עיר האמת והר ה׳ צבאות הר הקודש. כה אמר ה׳ צבאות: עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים ואיש משענתו בידו מרוב ימים. ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה." (ח׳:3-5). מסתבר שקולם המחריש של תופי המלחמה - מאירופה, טורקיה, אוסטרליה, בריטניה, קנדה, דרום אמריקה ועוד שהצטרפו לאירן וגרורותיה - אותו רעש איום ונורא, לא יכול להתמודד מול קול הדממה הדקה או שחוק הילדים. "כה אמר ה׳ צבאות: הנני מושיע את עמי מארץ מזרח ומארץ מבוא השמש. והבאתי אותם ושכנו בתוך ירושלים, והיו לי לעם ואני אהיה להם לאלוהים באמת ובצדקה." (שם:7-8)

לא הנביא הוא הדובר כי אם ה׳ צבאות: "תחזקנה ידיכם, השומעים בימים האלה את הדברים האלה" (שם:9). אלו דברי אלוהים חיים. ונאספו .. אל תיראו! ואספתי את כל הגויים אל ירושלים למלחמה .. תחזקנה ידיכם השומעים בימים האלה את הדברים האלה!

2) כוחו הבלתי-סופי של אלוהים שיוצא אלי קרב: מוסיף הנביא זכריה ואומר, לפני 2,545 שנים ובימים אלו ממש, במטרה להרגיענו, שכן עדין חרדים אנחנו ממראה עינינו "אוסף חיל כל הגויים סביב, כל הגויים הבאים על ירושלים" (י"ד:14, 16): "ויצא ה׳ ונלחם בגוים ההם כיום הלחמו ביום קרב ... והיה ביום ההוא לא יהיה אור, יקרות יקפאו. והיה יום אחד, הוא יודע לה׳, לא יום ולא לילה, והיה לעת ערב יהיה אור ... והיה ה׳ למלך על כך הארץ, ביום ההוא יהיה ה׳ אחד ושמו אחד!" (י"ד:3-9)

איני מזלזל בגויים שהתקבצו מארבע כנפות הארץ להשמידנו. ברור לי גם שעלינו לעמוד על המשמר ולהלחם, שכן הגיע היום שכל יושבי דומה יצאו מקבריהם, מהשאול, מהנחילים והנקיקים, מהמערות, התהום והמנהרות, והם אינם מפחדים יותר להחשף לאור יום. הם עומדים בכל כעורם ומעלילים על ישראל, יוצאים לדרך להשמידנו, למחות את זכרנו אחת ולתמיד. מול צבאות השטן אנחנו צבא האלוהים, צבא האור, צבא המקדש את החיים, והנה ה׳ צבאות יוצא להלחם בגוים, כיום הלחמו ביום קרב.

ולאחר הרוח, הרעש והאש, קול דממה דקה. ואחריה סדר עולם חדש, ואז, כמקודם, ישמעו קולות ילדים וילדות משחקים ברחובות ירושלים וזקנים וזקנות ישבו, באים בימים, מתחממים בשמש, נהנים ממשחק הזאטוטים, וכבר לא מחכים לאליהו הנביא שיגיע שכן התגשמו הנבואות כולם.

לכל קוראינו, גמר חתימה טובה!