דרוש דיון נוסף בפס"ד הפצ"רית

פסק דינו של בג"ץ בפרשת חקירת הפצ"רית ציין רגע חוקתי-מוסדי חריג במערכת אכיפת החוק בישראל. על פני הדברים, בית המשפט העליון שימר את נקודת האיזון המוכרת: סמכויות החקירה, הליווי והעמדה לדין נותרות בידי היועצת המשפטית לממשלה ופרקליטות המדינה, והדרג הפוליטי אינו נכנס בנעליו של תובע בתיק פלילי קונקרטי.

עם זאת, בעומק הדברים נוצרה הלכה חדשה, "הלכת הפצ"רית", שלפיה במקרים חריגים של מניעה מוסדית, מוסמך שר המשפטים, מכוח סעיף 23(ד) לחוק שירות המדינה (מינויים), להעביר את סמכויות הליווי והפיקוח על החקירה לגורם חיצוני, בדמות עובד מדינה בכיר, משפטן מובהק שתחום עיסוקו בעבר או בהווה כרוך בהפעלת שיקול דעת בתחום התביעה או החקירה הפלילית, נטול שיוך פוליטי ובתנאי שמושא החקירה אינו פוליטי.

מבחינה פורמלית, בית המשפט מדגיש, כי מדובר בסמכות חריגה ביותר: הפעלתה מותנית בהכרח, מצב שבו אין עוד אפשרות ממשית להעביר את סמכויות היועצת לגורם אחר בתוך פירמידת האכיפה (פרקליט המדינה או המשנים לו), וכרוכה במנגנוני בלמים ואיזונים של אי-פוליטיזציה, העדר ניגוד עניינים ומינוי מאחורי מסך בערות. בפועל, ההלכה יוצרת שחקן חדש בדמות שר המשפטים, שהופך לשומר הסף במקרים של מניעה מוסדית, בעל כוח לפתוח או לסגור את השער למינוי תובע חיצוני, גם אם מי שימונה אמור להיות דמות מקצועית ועצמאית.

החוק מאפשר לקיים דיון נוסף, בין היתר "אם ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה בעניין יש... מקום לדיון נוסף".

בבג"ץ הפצ"רית יכול היה בית המשפט העליון לקבוע מספר הלכות:

1. לעגן מחדש את עצמאות התביעה מול השר, באופן שמבהיר, כי שר המשפטים אינו ממנה תובע או ממונה על חקירה פלילית קונקרטית, וכי הסמכות הראשונית לניהול חקירות ולהעמדות לדין נשארת בידי היועצת המשפטית לממשלה ופרקליטות המדינה, כפוף לביקורת שיפוטית מצומצמת.

2. להכיר עקרונית באפשרות של מניעה מוסדית, מצבים חריגים שבהם לא רק היועץ כאדם אלא גם מערך התביעה כולו מנוע מלעסוק בתיק, בשל חשש אובייקטיבי לפגיעה באמון הציבור.

3. לעצב מנגנון קבוע לתובע חיצוני, שיופעל רק לאחר שבית המשפט יקבע שמתקיימת מניעה מוסדית, באמצעות מנגנון מינוי בלתי-פוליטי ומובנה.

בפועל, פסק הדין אימץ למעשה את שתי הקומות השנייה והשלישית, כאשר הכיר בדוקטרינת המניעה המוסדית וסימן מודל של תובע חיצוני. עם זאת, ההלכה החדשה העבירה את נקודת הכובד הנורמטיבית. במקום שבית המשפט יכריע אם קיימת מניעה מוסדית ואם יש למנות תובע חיצוני, השר יעשה זאת. הכל, בתנאי שימונה אדם "נקי" מבחינה פוליטית ונטול ניגוד עניינים מובהק.

בכך בג"ץ מותיר על-כנה את ההבחנה העקרונית בין קביעת מדיניות לבין החלטות קונקרטיות, ובמקביל פותח דלת חדשה להתערבות פוליטית ברגעים הרגישים ביותר של מערכת האכיפה, דווקא במקום שבו היא מבקשת לנקות את עצמה מחשש לניגוד עניינים. מכאן ברור שקיימת הצדקה לדיון נוסף.