למה אנחנו שונאים את החטופים שחזרו

שיבתם של החטופים ששהו במנהרות התופת של החמאס עוררה התרגשות ושמחה טבעיות, מובנות, מוצדקות. ככל שעובר הזמן, ואף ששבו לביתם ואין טוב מכך, הם מעוררים בחלקים מסוימים בציבור גם טינה, עוינות ואפילו שנאה. מדוע בעצם? בכל הזהירות והצניעות המתבקשות והמתחייבות מעצם העיסוק בנושא אני, הקטן והזוטר, מבקש להציע סיבות אפשריות לכך. הם אינן מחייבות, כמובן איש מלבדי והן נאמרות ונכתבות לעניות דעתי בלבד.

1. הם לא מאפשרים לנו להתעלם, להדחיק, להכחיש ולהתכחש למחדל הנורא ביותר מאז הקמת המדינה: טבח שבעה באוקטובר 2023 שגרם את חטיפתם ואפשר אותה.

2. הם לא מאפשרים לנו להפסיק להתייסר ולחוש נקיפות ואף ייסורי מצפון שלא היינו שם להצילם.

3. הם לא מאפשרים לנו להירגע אף לא לרגע מסערת הנפש שמסעירה אותנו עד היום, גם כיום, מעצם השאלה שלעולם לא תינתן עליה תשובה - איך זה קרה לנו.

4. הם לא מאפשרים לנו לא להרגיש בעלי חוב נצחי כלפיהם עד יכלו חייהם ו/או חיינו.

5. הם תמיד יעיבו על שגרת החיים הטובים והשקטים ויעכירו אותה.

6. הם תמיד ימשיכו לפלג, לשסע ולקרוע אותנו - בין מי שסבורים היו שהיה נכון לשלם כל מחיר נדרש עבורם לבין מי שסבורים כי שולם עליהם מחיר בלתי סביר.

7. הם יתדלקו, כחומר בעירה מצוין את מדורת השבט השונא: אתם, השמאלנים הקפלניסטים, אתם - יאשימו - גרמתם להתרופפות מוסריותה של החברה והאצתם את תהליכי היחלשותה והתפוררותה, שהיו סימן לאויבים שזו היא שעת כושר עבורם לתקוף אותנו בנקודת התורפה, בבטן הרכה שלנו, לנצל את העיוורון, היהירות, התחושה הכוזבת ש"הם מורתעים" ולתפוס אותנו במערומינו, "בביצים".

8. החטופים משקפים לנו, כמו בבואה, את המחיר הנורא מכל בחינה שהיא שגבתה ועודנה גובה "מלחמה שאף פעם לא די לה", כמאמר המשורר, מלחמה, אשר אפילו שמה אינו מוסכם והמחלוקת על אודותיו אף היא מלבה את אש השנאה.

9. אנחנו יודעים לשנוא היטב, חזק. שנאה מרה, רעילה, ארסית. שנאה פתולוגית. ידועה הקלישאה "כשחוטבים עצים עפים שבבים". כאשר מלאה הארץ שנאה, נתזיה עפים ואופפים גם את מי שהחטא והפשע הכבד והנורא ביותר כלפיהם הוא שנאתם.

(המאמר נכתב ביום שבו הודיעו מתן צנגאוקר ואילנה גריצ'בסקי על אירוסיהם. איך אפשר לא לאהוב אותם עד בלי די ללא שום כוכבית. מזל טוב וחיים טובים, שקטים וארוכים לכם ולכל החטופים ששבו לבתיהם).