בראשית: זכר ונקבה ברא אותם

אני מתלבט איך לפתוח את המאמר הזה, ובכל זאת החלטתי לפתוח מבראשית; כן, מפסוק חשוב מאין כמוהו לחיינו היום, בשנת 2026, במדינת ישראל: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ; זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם" (בראשית, פרק א', פסוק כ"ז). הפסוק הזה נועד להסביר את העיקרון הבסיסי של חיים אנושיים: שיש זכר ויש נקבה ושניהם חשובים באותה המידה ובכל קנה מידה.

היהודים אימצו את מנהגי התקופה שעל פיהם האישה היא זו שמביאה ילדים לעולם כתוצר של ביאת הגבר, כי זאת בני האדם הבינו כמו יתר בעלי החיים ביקום. הנה דוגמאות מהעת העתיקה: למעשה, בעולם העתיק המרחב הציבורי נתפס כמרחב גברי, בעוד המרחב הביתי נתפס כמרחב נשי.

יוון העתיקה: ה"גינאקון"

למרות שיוון נחשבת לערש הדמוקרטיה והפילוסופיה, היא הייתה חברה מגדרית מאוד:

• הגינאקון (Gynaeceum): בבתים יווניים עמידים היה אגף נפרד לנשים. הן שהו שם רוב הזמן, רחוק מעיני אורחים גברים.

• הדרה מהפוליטיקה: נשים לא הורשו להשתתף באסיפות העם (האקלזיה) או בלימודים ב"אקדמיה" של אפלטון או בליקיאון של אריסטו. המרחב האינטלקטואלי היה סגור בפניהן לחלוטין.

האימפריה הרומית

ברומא המצב היה מעט חופשי יותר מאשר ביוון, אך עדיין הייתה הפרדה ברורה במוסדות ציבוריים:

• מרחצאות: ברוב המקרים היו שעות נפרדות לנשים וגברים או אגפים נפרדים.

• תיאטראות וקולוסיאום: נשים ישבו לרוב בשורות האחרונות והגבוהות ביותר, בנפרד מהגברים (בדומה לעזרת נשים של ימינו).

עמי המזרח והאיסלאם

• החצרות במזרח: במסופוטמיה ובפרס העתיקה, הפרדה בין נשים למעגלים חברתיים רחבים הייתה סימן למעמד גבוה. ככל שהאישה הייתה עשירה יותר, היא הייתה "מוגנת" ומופרדת יותר.

• החארם (Harem): בהמשך ההיסטוריה, המושג "חארם" בעולם המוסלמי קיבע את ההפרדה כערך דתי וחברתי עליון, שבו נשים חיות במנותק מהחברה הגברית.

מכאן אפשר ללמוד שההפרדה בין נשים לגברים אינה רק יהודית אלא נובעת מהיטמעות היהודים בתרבות הכללית:

• תרבות כללית: היהדות לא פעלה בחלל ריק. היא אימצה (והעניקה להם נופך דתי) מנהגים שהיו מקובלים בכל המזרח התיכון ואגן הים התיכון.

• שימור כוח: בכל התרבויות הללו, ההפרדה שירתה את המבנה הפטריארכלי. ברגע שהאישה מופרדת מהמרחב שבו מתקבלות ההחלטות (השוק, האקדמיה, בית המדרש), הכוח נשאר אצל הגברים.

בשורה התחתונה: היהדות נתנה להפרדה צידוקים של "קדושה" ו"צניעות", אבל מבחינה היסטורית מדובר בחלק מנורמה עולמית רחבה של הדרה וחלוקת תפקידים נוקשה בין המינים.

שימו לב לעמדותיהם של הרמב"ם והרב משה פיינשטיין; הדיון הוא לא על עצם הלימוד, אלא על המרחב שבו הוא מתקיים:

• הרמב"ם (המאה ה-12): הרמב"ם מדגיש מאוד את ההפרדה בין המינים במקומות של התקהלות. הוא פוסק שבחגים יש למנות שוטרים כדי למנוע מגברים ונשים להתערבב בטיולים או בסעודות, מחשש לעבירות. הוא לא מדבר על "כיתה", כי בזמנו נשים כמעט ולא למדו תורה באופן ממוסד.

• הרב משה פיינשטיין (המאה ה-20): מגדולי הפוסקים בארה"ב. הוא נשאל על לימודים בתיכונים דתיים מעורבים. הוא פסק שמלכתחילה אסור ללמוד יחד, אך במקומות שבהם אין ברירה אחרת, יש מי שהתיר זאת תחת הגבלות מסוימות.

• הרב עובדיה יוסף: נקט קו מחמיר יותר וטען שיש להפריד לחלוטין מגיל צעיר מאוד כדי לשמור על קדושת המחשבה.

הלכה למעשה, היהודים אימצו את התרבות הכללית ומנהגים עתיקים שהיו מקובלים, וראו בנשים בעיה ולא שותפות. לכל חברה היו הסברים משלה, אך המשותף להם הוא הרצון של הגברים לשמור על ההגמוניה. עם התפתחות הפמיניזם עלתה השאלה הזו במלוא עוזה, ונשים החלו לקבל זכויות, אם כי עדיין לא את מלוא הזכויות ואת ההכרה שהן שוות זכויות וחובות בדיוק כמו הגברים. לגבי המחשבה היהודית האורתודוקסית שהתקבלה בישראל כזרם היהדות הקובע, בשל התפיסה שהכתיב דוד בן-גוריון: זו הייתה הטעות הגדולה ביותר של מנהיג יהודי ישראלי שלא הבין את מהות היהדות שיש בה אינספור זרמים ותפיסות, טעות שיש לתקנה מהר ככל האפשר.

התפיסה האורתודוקסית של ההפרדה היא עוד מסימני הטקס של יהודים שאימצו את מנהגי העמים הקדומים והלבישו עליהם תכנים של קדושה. האורתודוקסיה הישראלית על כל גווניה הקצינה, ומפרשת פסוקים כמו: "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ" (ויקרא י"ט) כמצווה בסיסית ביותר, שאם אתה רואה אדם עושה טעות או עובר עבירה, חובה עליך לנסות לתקן אותו. במקביל נאחזים בדברי חז"ל: "כל ישראל ערבים זה בזה" - מושג חז"לי הקובע שיש אחריות קולקטיבית, ואם יהודי אחד חוטא, זה משפיע רוחנית על כל הקהילה.

הרבנים האורתודוקסיים אוחזים בכפייה וביצר השליטה מתוך מה שהם מגדירים כחשש מעזיבת המחנה האורתודוקסי שלהם - מחנה שמורכב מאינסוף זרמים, ולא אחת מתוך מאבקי כוח ושליטה וצבירת נכסים והון. מכאן אפשר להבין את הסירוב שלהם לאשר גיוס גברים לצבא: הם פשוט חוששים שאם הם יהיו בצבא, הם לא ישובו לקהילה. אבל הם לא לבד; הזרמים האורתודוקסיים-חרד"ליים מעודדים גיוס לצבא אך שומרים מכל משמר על ההחמרה בכל יתר דפוסי ההתנהגות, מה שמסביר מדוע ח"כ לימור סון הר-מלך רוצה לחוקק חוק שיחייב אוניברסיטאות ללמד בהפרדה לא רק קהילות חרדיות אלא גם אחרות.

היא וכל הממסד האורתודוקסי עונים בדיוק על המונח המתנשא "תינוק שנשבה לבין עובדי כוכבים": כלומר, ילד יהודי שנחטף כשהיה תינוק, ומעולם לא שמע על התורה. כשהוא גדל ועובר עבירות, ההלכה קובעת שהוא "אנוס". גם בימי התלמוד הבבלי ניסו להתמודד עם תופעת החילוניות שבצבצה באופן טבעי, ולא התעמקו בשאלות האם מרבית החוקים וההלכות של היהדות מקורם במנהגי העמים האחרים, כמו למשל היחס לנשים.

מכאן נעבור לימינו אנו: הביטוי הזה עבר "גלגול" מרהיב במאה ה-19 וה-20. עם עליית תנועת ההשכלה והחילוניות, פוסקי ההלכה עמדו בפני בעיה: לפי ההלכה היבשה, מי שמחלל שבת בפרהסיה נחשב למי שיצא מהקהילה. כדי למנוע קרע מוחלט בעם ישראל, פוסקים כמו הבעל שם מלובין ובעיקר החזון איש, עשו שימוש יצירתי במושג "תינוק שנשבה":

• הם טענו שיהודי חילוני בזמננו, שגדל בבית חילוני, הוא בדיוק כמו אותו תינוק שנשבה.

• למרות שהוא רואה דתיים סביבו, הוא "שבוי" בידי התפיסות והאווירה של הדור שלו. לכן, אין להאשים אותו, אלא לראות בו אדם שפועל מתוך חוסר ידיעה.

על פניו נראה שאפשר לומר שיש בביטוי הזה כלי של חסד וסובלנות, אך אני רואה בביטוי הזה ניסיון של רבנים - ואני מדגיש, רבנים גברים - לחזק את חברי הקהילה שלהם כדי שלא יתפתו להיות יהודים בזרמים אחרים. יתר על כן, ישנו הביטוי "כל הפוסל במומו פוסל". המקור שלו הוא בתלמוד הבבלי (מסכת קידושין, דף ע'), והוא מתחבר בדיוק לאופן שבו אנשים משתמשים בביקורת כדי להסתיר את החולשות של עצמם. אם נחבר את זה למה שדיברנו על הפרדת נשים וגברים:

• הפרדה: אפשר לטעון שמי שרואה בכל מפגש בין גבר לאישה "סכנה יצרית", מעיד אולי על כך שהעולם הפנימי שלו רועש ואינו יציב. ה"מום" מושלך על המציאות כולה בדמות איסורים גורפים.

• התנשאות אינטלקטואלית: מי שמגדיר אחרים כ"תינוקות שנשבו" או כ"בורים", אולי מנסה לפסול את הלגיטימיות של דרכם כדי לא להתמודד עם הספקות של עצמו.

במאמר זה בחרתי לכתוב בהסתמך על ארון הספרים היהודי כי בממשלת "ימין על מלא" יש ייצוג רחב לתפיסות האורתודוקסיות שמייצגות חלק קטן מהעולם היהודי. לפיכך, טוב תעשה ח"כ לימור סון הר-מלך אם במקום להיות שבויה תפקח את עיניה לחשיבה יהודית אחרת; חשיבה שמאמינה בקשר הטוב שיכול להיות בין גברים לנשים, קשר שמפרה את החשיבה ואת הרצון למציאת טוב משותף, שבו אין כופים צד אחד על האחר, אלא מנסים להבין שערכים כמו "קדושת החיים" ו"ואהבת לרעך כמוך" הם הנדבכים לבניית קהילה ועם.