צירים פתוחים לאן

בעיצומה של מלחמת הטילים, התנועה בין ישראל לרצועת עזה ממשיכה להתנהל בסדירות, כאילו שום דבר אינו קורה וכאילו יש נורמליזציה בין שני הצדדים. מרבית קווי המתח הגבוה, 10 במספר, המשיכו לספק חשמל לרצועה. 8 מהם נפגעו על-ידי הרקטות של חמאס, שאותם הורה שר התשתיות סילבן שלום שלא לתקן עד לשוך הירי, וזאת מחשש לחייהם של הטכנאים.

מדי יום עוברות עשרות משאיות המובילות מוצרי מזון ותרופות, ועשרות מיכליות דלק המובילות לרצועה 200 אלף ליטר דלק ביום. חולים מן הרצועה ממשיכים להגיע לבתי החולים בישראל, ולדוגמה, ב-16.7.14 עברו לבתי החולים בישראל 13 ילדים לטיפול במחלות לב.
נשאלת השאלה, האם ישראל הנמצאת בעיצומה של מלחמה נגד ארגון טרור רצחני הממטיר אלפי טילים ורקטות על תושביה והמאיים לחטוף ולרצוח אזרחים וחיילים באמצעות מנהרות תקיפה שחפר, חייבת המשיך לספק לאויב מצרכי מזון, תרופות לדלק?

המתנגדים למדיניות זו טוענים כי מה שעושה ישראל הוא אבסורד בלתי נסבל, וכי אין היגיון בכך שתושבי רצועת-עזה ימשיכו בשיגרת חייהם כאילו אין מלחמה ואין טילים, בעוד שתושבי הדרום אינם יכולים להתרחק מן המרחבים המוגנים. ואילו התומכים בצעדים אלה סומכים את יתדותיהם על שניים: האחד, על דיני המלחמה האוסרים על הרעבה של אוכלוסיית האויב ומחייבים העברה של מזון ותרופות אליה, והשני, על הסכמי אוסלו, שבהם התחייבה ישראל לספק לתושבי הרצועה מצרכים רבים, ובכללם חשמל.

אלא שישראל יצאה מרצועת עזה עוד ב-2005 ומאז היא שטח פלשתיני, ולכן הסעיפים בהסכמים המתייחסים לאזור זה אינם תקפים. יתר על כן, רצועת עזה נשלטת זה 7 שנים על-ידי ארגון חמאס, השולל מכל וכל את הסכמי אוסלו, וזוהי סיבה נוספת לכך שלישראל אין שום מחויבות על פיהם.

יתרה מזו, המצרים מטילים מצור על רצועת עזה והורסים את מאות המנהרות המובילות לשטח המצרי, וזאת כדי למנוע תנועה של מחבלים ואמצעי לחימה בין הרצועה לסיני. המצרים גם מונעים מעבר מן הרצועה לסיני לכל אלה שאינם נושאים דרכונים זרים או מצריים. הם אפילו מנעו מקרובי הפצועים שהועברו למצרים ללוות את הפצועים.

אם אספקה של מזון, מים, תרופות ודלק היא אכן חיונית למיליון ו-700 אלף עזתים, הדעת נותנת כי על מצרים לעשות זאת ולא על ישראל הנמצאת במצב מלחמה עם חמאס. לעומת זאת, התומכים בכך שעל ישראל לספק לעזתים את צרכיהם יש נימוקים משלהם:

על תושבי רצועת-עזה מוטל מצור ימי על-ידי ישראל ממערב, ומצור יבשתי על-ידי מצרים - מדרום, והברירה הקיימת לאספקת המוצרים היא ישראל. לטענתם, חסימת נתיבי-האספקה מישראל משמעותה יצירת מחנק שיגרום יאוש באוכלוסייה, וזה מצידו יוביל למעגל נוסף של שפיכות דמים ותמיכה בהנהגת חמאס במלחמתה נגד ישראל. חמאס יוכל לומר לתושבי הרצועה: "ראו מה מעולל לכם האויב הציוני, ולכן יש להילחם בו".

בנוסף, נטענת טענה כי מניעת אספקה של מצרכים חיוניים תביא להפעלת לחץ על ישראל בזירה הבינלאומית, שבה תידרש ישראל להסיר את המצור הימי.

עוד אומרים התומכים בהמשך האספקה לתושבי רצועת-עזה, כי לישראל יש אומנם זכות להגן על עצמה, אבל השאלה היא היכן עובר הגבול בין הזכות להגנה עצמית ובין הענישה הקולקטיבית והתעללות מיותרת באוכלוסייה שלמה. יתר על כן, תושבי הרצועה סובלים ממצוקה כלכלית, והרעבתם ונישולם משירותי בריאות אסורה לפי החוק הבינלאומי, כמו גם לפי אמות המידה של מוסר היהדות.

למצדדים במדיניות הצירים הפתוחים בין ישראל לרצועת עזה יש נימוק נוסף והוא שיום אחד תסתיים המלחמה ונגיע להסדר, ואז העזתים יזכרו את המחווה האנושית הזאת.

אלה הם הנימוקים בעד ונגד מדיניות הצירים הפתוחים שמאמצת ישראל. נראה, כי נוכח ההתפתחויות של מבצע "צוק איתן", על ישראל לשקול מחדש מדיניות זו. יש לחשוב על הקמת צוות חשיבה שיורכב מאנשי ביטחון, מדינאים, כלכלנים ומומחים של החוק הבינלאומי, שיבחן את ההיבטים השונים ויציע הצעות, ובכך יסייע לממשלה לנתב את דרכה בנושא הסבוך שאינו נותן מנוח.